על מקור המילים: מחר, אחראי, אחריות, אפילוֹג, אפיקומן.
מה יפה מסען של המילים: מחכמי פרשנות התלמוד ועד חברות הביטוח, ומן האפיקומן של פסח ועד לאחריות המיניסטריאלית – כל מילה אחֶרֶת מחברתה, ועם זאת קרובה אליה בכך שכל המילים נגזרו מן השורש אחר.
אחר, במקור המילולי, הוא זה שנמצא מאחור, מאַחֵר, ההיפך ממקדים. בעברית המשפטית וגם בזו הצבאית, משתמשים במילה אוחֶרֶת (מנוגד לקודֶמֶת), כגון תאונה אוחרת, פעולה אוחרת. מאותו שורש נגזר גם אחר, במובן של זר, שונה. בהקשר הזה, המילה שימשה בעבר ומשמשת גם היום לציון הסתייגות מאנשים ומדברים. אחד התַנָּאים, אלישע בן אֲבוּיָה, כונה "אחֵר" מפני ש"קיצץ בנטיעות", חדל לקיים מצוות ואף כפר בתורה והתחבר לרומאים. התלמוד מסתייג ממעשיו, אבל גם מביא מדברי החוכמה של איש מרתק זה, ואחד הידועים והיפים שבהם הוא מדברי אבות: "אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק."
לא רק אנשים כונו לגנאי תוך שימוש במילה אחר. המפורסם בהם הוא בשר-חזיר שכבר במשנה אמרו עליו "אוכלי דבר אחר פסולין לעדות", ומאז "דבר אחר" הוא לשון נקייה לבשר חזיר, וגם ליחסי-מין ולעבודת אלילים. בחצי-קריצה, בדיוק בשם זה בחרו עורכי המוסף הסאטירי שהיה במשך 11 שנים, לא ייאמן, חלק בלתי נפרד מיומון ההסתדרות "דבר"!
מן האחר קיבלנו כמובן את האחֲרון, זה ההולך בסוף, שהוליד את המשפט המיוחס לכל מ"כ וסמל מחלקה: "למה האחרונים תמיד בסוף?" קצת פחות מפורסמים הם "האחרונים", כינוי לפרשני תלמוד והלכה שפעלו בערך מן המאה ה-16 ואילך – להבדיל מן "הראשונים", במאות 11-15, שהם עצמם באו אחרי תקופת "הגאונים".
וכשהשעות מתאחרות ונהייה מאוחר, מתקרב לו יום המחרת – והמילה מָחָר, לדעת חכמי הלשון, גם היא נגזרת מאחר. הכיצד? יש מהם הטוענים שמחר הוא מאחר שנשמטה ממנו האל"ף, והוא "אחר היום" – ואחרים, כפי שמביא בן-יהודה במילונו, "אמרו שנגזר מהשורש מחר באשורית שמשמש בלשון ההיא במשמעות קודם, לפני הזמן שאנו בו, ונשתנה אצל העברים במשמעות הנגדית לזמן עתיד". ויש גם מי שרואים את מחר כחיבור של "יום אַחֵר" במשמעות של the other day. ואם כבר אנחנו בשפות זרות, המחר של האנגלים tomorrow הוא בעצם צירוף של to (במובן של בְּ-) + morgen, בוקר. לא רק האנגלית התייחסה לבוקר כדבר המציין את היום כולו: בערבית בּוּכְּרָה הוא בוקר וגם מחר. וכך גם בשפות הלטיניות: domani באיטלקית, demain בצרפתית ו-mañana בספרדית, כולן שואבות מ-mane בלטינית שפירושו בבוקר. ואם הולכים עוד מעט אחורה, המקור הלשוני הוא manus, טוב, והמשמעות נגזרה לדבר הקורה בשעה טובה, בבוקר.
אחר הביא גם לאחריות, שהיא והאחראי כולם מאותו שורש. אחריות, מפרש בן-יהודה, היא "עמידה אחרי אדם או דבר לבוא במקומו, לשלם בעדו". מן התלמוד: "הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו". והרי האחריות הזו היא בדיוק מה שאנחנו מכנים היום ביטוח, כזה שעושות חברות הביטוח. לא רק שהן עוסקות בביטוח אחריות מקצועית או באחריות צד שלישי – בתחילת דרכן, חברות הביטוח נקראו כך: למשל, החברה הוותיקה "הסנה", שנוסדה בידי ההסתדרות ב-1924 וכבר עברה מן העולם, נקראה "הסנה חברה ארץ ישראלית לאחריות בע"מ".
אחרית הדבר היא האֶפִּילוֹג – ביוונית, בסוף הדברים – שבו נקנח באפיקומן, כמו זה של ליל הסדר, שכן האפיקומן הוא מה שאוכלים בקינוח הסעודה, מן היוונית epikomion, שהיא המנהג של היוונים הקדומים לערוך משתאות של אחר-המסיבה (after-party בלשון ימינו. מאותו שורש גם קומדיה!) בבתי אחרים. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אמרו חכמי המשנה, כדי שהיהודים לא יסגלו את המנהג ויילכו אחרי ליל הסדר למשתה אחר. לכן, קינוח האפיקומן הוא המאכל האחרון לערב פסח.
כתיבת תגובה