על מקור המילים: אנטישמי, אנונימי, פסבדונים, אקרוסטיכון, נומינלי, אונומטופיאה.
כדי לשמור על שמֵנוּ הטוב נייחד את ה"רגע" הזה – לַשם הטוב, שעליו אמר כבר החכם קהֶלֶת "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב".
לא פלא שאנחנו חרדים כל כך לשמנו בכלל, ולשמנו הטוב בפרט. הוא הרי מאוד פרטי, וקודם אפילו לשם המשפחה. במקורותינו, כאשר רצו להצביע על מדרג החכמים נכתב: "גדול מרב – רבי. גדול מרבי – רבן. גדול מרבן – שמו", כמו למשל הלל הזקן שדי היה בשמו ולא היה צריך להקדים לו תואר כמו רב או רבי, וכך גם הנביאים שנקראו פשוט בשמם הפרטי, ואפילו למשה הוצמד התואר "רבנו" רק בתקופה מאוחרת. השם הטוב מכולם שייך לבעל שם טוב (הבעש"ט), מייסד תנועת החסידות, שאיש אינו זוכר אותו בשמו האמיתי רבי ישראל בן אליעזר.
"לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואמו" כתבה נפלא המשוררת זֶלדה, ונתנה השראה (ושם) לדבר נפלא לא פחות, מפעל ההנצחה של "יד ושם" לתיעוד שמות הנספים בשואה.
מן הארץ המריא השם לעולמות עליונים, וכך קיבלנו את השם המפורש של האל, י-ה-ו-ה, שאין להגותו בפה, ויש גם שאינם הוגים את אותיותיו ברצף. ולפי התלמוד במסכת פסחים "ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם". כך קיבלנו את "השם" כתחליף מקוצר לשם המפורש, וגם "אדושֵם" בגרסה אחרת – ומכאן את ב"ה (בעזרת השם), ואי"ה (אם ירצה השם), ובס"ד (בְּסִיעַתָא דִּשְׁמַיָּא, עם אפליקציה חינמית שמוסיפה בס"ד לכל SMS) ואת קידוש השם, וברוך השם לא חסרים צירופים נוספים. דווקא האנטישמים לא נזקקו למקור זה – כי השֵמים הם בעצם צאצאיו של שֵם, בנו של נח מן המבול, והאנטישמים יימח שמם התנכלו להם.
אם יש לך שם – אתה לא אנונימי, מה שמביא אותנו ישירות לקבוצת מילים, כולן מאותו שורש ודומות-צליל, כולן סובבות-שם, חלקן שמות תואר, חלקן שמות עצם וחלקן שמות של ממש. אנונימי מן היוונית anonymos, חסר שם: צירוף של an (בלי) + onoma (שם). המילה היוונית הזו קרובה למילים דומות, כולן באותה משמעות, בלשונות שונות: name באנגלית, nom בצרפתית ועוד. ללטינית היא התגלגלה כ-nomen ולביטוי nomen est omen, השם הוא הסימן, "שְׁמָא גָרים" לפי מסכת ברכות, מה שיוצר ציפייה מגברת בשם יָפָה להיות יפה, ומנער ממוצע קומה להיות תמיר רק מפני שהוא נקרא כך. ה-nomen הלטינית מצוייה גם בנוֹמֶנְקְלָטוּרָה, רשימת-מונחים בתחום מסויים, כמו שכבר ביום הראשון לבריאה, חמישה פסוקים מן ההתחלה, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה". נחזור לאנונימוס, ונצרף אליו את ה-synonym, זה שיש דומה לו, מילולית "עִם שֵׁם". ואם שתי מילים דומות מאוד בהגייתן, זהו הוֹמוֹנִים, מילולית "כמוֹ שֵׁם".
השם יכול להיות סתם nom או name, והוא יכול להיות prenom, שם פרטי, וגם surname, שם משפחה. הוא יכול להיות cognome, שם משפחה באיטלקית. והוא יכול להיות nickname, כינוי, וגם username למשתמשי מחשב. ואם הוא שם עצם, הריהו noun באנגלית, אף הוא משורש זה. ומי שמתחבא תחת שם-עֵט היינו אומרים שיש לו pseudonym, פסֶבדוֹנים בעברית, שהוא צירוף שלpseudo (שקר, הונאה) + nym המוּכֶּרֶת כבר כשם. ואילו צירפנו את האותיות הראשונות בכל המילים האלה היינו מקבלים acronym, כמובן מאותו שורש, שאנחנו מכירים אותו כאַקְרוֹסְטִיכוֹן.
אבל איננו נעצרים בשמות, אלא עוברים גם למתמטיקה שם נפגוש את המוֹנוֹם, הבּינוֹם והפּוֹלינוֹם (חד, דו ורב-איברים), ואת ה-denominator, המְכַנֶּה (זה שנותן שם!) בשברים. בכלכלה נמצא את הנומינלי ובפוליטיקה נמצא את ה-nomination, המינוי, כלומר נקיבה בשם של מישהו. ואם תקשיבו היטב למלים כמו צִרְצוּר או בַּקְבּוּק, תגלו שהן עונות על כללי ה-onomatopoeia (אונומטופיאה), כאשר המילה מזכירה את צליל הפעולה, חיבור של onoma (מילה) + poiein (לחבר, ליצור. ומכאן גם poet !)
נעצור כאן כדי לא לחטוא ב-name dropping מופרז!
כתיבת תגובה