על מקור שמות סימני הניקוד: קמץ, פתח, סגול, צירה, חיריק, חולם, שורוק.
האם תחשבו שה"רגע" הוא נוֹקְדני מדי (פירוש: קפדני, דייקני באופן כפייתי), אם יעסוק הפעם במקורם של סימני הניקוד?
הניקוד, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא יצירה חדשה למדי: התנ"ך וגם התלמוד המאוחר ממנו בהרבה, לא היו מנוקדים. הוא הומצא רק סמוך למאה התשיעית לספירה כדי להקל על הקוראים, בייחוד הקוראים בציבור, שעד אז היו חייבים לזכור את ההגייה המדויקת של המילים: מתי זו שׁין ימנית או שׂמאלית ומתי מֶ ולא מָ. ועדיין, השיטה שהומצאה בטבריה ונקראת לכן "ניקוד טברני", רחוקה משלמות. למשל: שווא נע ושווא נח נכתבים בדיוק באותה צורה, ולקורא לא ידוע מתי "להניע" ומתי "להניח" את האות.
ובכל זאת, מהיכן הגיעו אלינו הקמץ, הפתח, החוֹלם וחבריהם? הכל מתחיל בפֶּה, ושמות סימני הניקוד, רובם שמות הקשורים לאופן פתיחת הפה לשם הפקתם.
הקמץ, אומר בן-יהודה, כלשון מילוי הפה בקמיצת קוֹמץ היד – והנה כבר מתחיל הבלבול, מפני שמילוי הפה כדי לומר קָמָץ, הוא בדיוק המקביל המילולי של מלוֹא-פּוּם (פּוּם=פֶּה; זִכרו את המילה פּוּמִית, כמו זו שיש בטלפון), שהוא השם שניתן לסימן ניקוד אחר – החוֹלם. מבולבלים? רק התחלנו. כי ליד הקמץ הרגיל חיים בשלום גם קמץ קטן וחטף קמץ, ולכל אחד מהם יש מבטא משלו (לפי העדה), ולעתים גם שם אחר.
מיהו אחיו של הקמץ, לפחות מבחינה זו שאנחנו ממש לא מבדילים ביניהם? פַּתַח כמובן, כי איך נבדיל בשמיעה בין האות הראשונה במילה מָטוס ובין האות הראשונה במילה מַקֵּל? ואם נדמה לכם שאת הקָמָץ ניתן לזהות בקלות לפי הצורה שבה נכתבת המילה, ממש לא: תמצאו אותה גם כקָמֵץ, וגם קֹמֶץ ואפילו קֶמֶץ. ויש אומרים, שהסימן קמץ כלל איננו שני קווים מאונכים זה לזה – אלא קו מאוזן (כמו קרובו הפתח) ומתחתיו נקודה. אחד מחכמי ספרד במאה ה-15, יצחק קארו, כתב: "ואף על פי שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אינו כן, אלא יש הפרש ביניהם במבטא, שהרי תנועת הקמץ גבוהה". היתה לו כנראה אוזן מוזיקלית מאוד.
את הסֶגול קל לזהות כ"שלוש נקודות מתחת לאות, שתיים מונחות זו אצל זו והשלישית מתחת לשתיים ברווח שביניהן". ומנין שמו? מצורתו שדומָה לאשכול ענבים ששמו בארמית סְגוֹלָא. ועכשיו הפתעה: סֶגֶל, משורש זה ובהקשר הזה, לפי בן-יהודה, הריהו גם "אשכול הביצים באדם" ע"ש צורתו שדומה לאשכול ענבים. וכדי שיהיה ברור לקורא, הוא מציין את הלע"ז testes, והרי אלה ה-testicles, אשכי הגבר שעל מקורם הלשוני כבר עמדנו בעבר וקרובים לפועל to testify, להעיד, כי הם עֵדים למעשה הגברוּת.
חוזרים לדקדוק – ולבלבול, כי אותו סֶגול נקרא גם פתח קטן, וכדי להוסיף בלבול, הרי ממש איננו שומעים את ההבדל בין סגול לצֵירֶה, בין סֵ כשהיא במילה סֵפֶר לבין סֶ כשהיא במילה סֶגֶל. וזה לא מפני שהשמיעה שלנו לקויה – כי אותה צירה נקראת במקרים מסוימים גם קמץ קטן! השם צירה נולד כנראה כאחד התרגומים הארמיים למילה הערבית קסרא, כלומר שֶבֶר. סימן הניקוד הזה מבטא סדק וקרע, "ועיקר משמעו של השם היא סדיקת השפתיים (או השיניים) בניגוד אל קיבוץ (או קימוץ) שפתיים, ופתח, שהיא פתיחת השפתיים, ואל חירק, חרק, שהיא חריקת שיניים" – כך מסביר בן-יהודה, ומכסה בהסברו עוד כמה סימני ניקוד, וכולם-כולם סבים סביב תנועות הפה בעת מבטא האות וסימן הניקוד.
וחוֹלם מהיכן? הרי כבר ראינו שהוא דומה במבטא לקמץ, וגם מתחלף איתו בשם – ואכן, שוב בן-יהודה מפליא לבאר כי נגזר מן השורש חלם בארמית במשמעות של דיבוק וקיבוץ השפתיים.
המסע הזה בין סימני הניקוד יכול לעורר השתאות לגבי המורכבות של השיטה, ואם השתאות, הרי שאפשר לבטא אותה בשריקות התפעלות, ומי לנו טוב לכך מן השוּרוּק, "והוא שורק בפירוש, כמו לשמוע שריקת עדרים, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו אוּ", אחיו התאום הוא הקֻבּוּץ כי כדי להגותו מקבצים את השפתיים.
כתיבת תגובה