על מקור המילים: טקסט, סמס, SMS, לסמס, טישו, טקסטיל, טואלט, נייר טואלט.
מאחורי הטקסט שאתם קוראים ניצב מַארָג שלם של מילים, שיגרום לגברת לנגֵב את הדמעות בחדר הטואלט שלה. מבולבלים? מייד יתבהר הכל.
טקסט הוא מן הלטינית texere, לֶאֱרוֹג, ומן המילה הנגזרת textus שפירושה סגנון או טֶקְסְטוּרָה (מִירקם – ראוּ כמה זה קרוב לאריג!) של מוצר, ומילולית: דבר ארוּג. עם השנים, המובן הזה הפך למה שאנחנו מכירים היום כטקסט, כלומר משהו כתוב, מסמך, ונוספו לו צירופים שונים: ישנו ה-subtext שעומד מתחת או מאחורי הדברים, הטקטס המשני; ישנו ה-context שהוא ההקשר של הדברים וישנו ה-textbook שמתאר את הדברים "לפי הספר", וברוח הזמן אפילו sext.
כבוד מיוחד שמור ל-hypertext, מילולית הטקסט העלי (hyper הוא קרובו הלשוני של super) ומשתמשי המחשב מכירים אותו בקיצור HTML שפירושו Hypertext Markup Language. זוהי אותה קישורית שמַפנה מתוך טקסט ממוחשב אל מקום (מסמך, אתר, קובץ) אחר. המצאה חדשה? ממש לא! התלמוד שלנו, בן אלפי השנים, הוא דוגמה נפלאה להיפרטקסט, כאשר כל הטקסט רצוף אזכורים והפניות למקומות אחרים, ורק בגלל טכנולוגיית מחשבים שלא היתה כל-כך מפותחת בזמן שכתבו אותו, הקורא נאלץ לעבור ממש לעמוד שאליו הופנה, במקום להביא את ה"לינק" אליו. הפועל to text באנגלית הוא בלשוננו לסַמֵס, כלומר לשלוח הודעת טקסט. ואגב, סמס בא מ-Short Message Service – אבל בדיסציפלינה אחרת לגמרי משתמשים בקיצור הזה כדי לציין Short Man Syndrome, כמו זה שהיה, כך מרכלים, לנפוליאון.
מ-texere הלטינית, לארוג, קיבלנו גם את tissue (טישו), שהיא רִקְמָה (שוב השורש רקם!) של גוף חי, אבל קדם לה בהרבה השימוש במילה כדי לציין מוצר, חגורה למשל, ארוּגה. נייר טישוּ, שאנחנו מכירים בעיקר כאביזר לניגוב דמעות או לקינוח האף, קיים בשורה ארוכה של שימושים, כגון מפיות, ניירות אריזה למתנה ועד נייר טואלט (מילה שמייד נחזור אליה מכיוון שונה). מאותו פועל ממש קיבלנו כמובן גם את טקסטיל, בַּד ארוּג במקור המילולי. וכך גם בשפות אחרות: tessuto באיטלקית הוא בד, אריג – וגם רקמה ביולוגית. כבר במאה ה-18 הכירו את tissue paper, כנראה מפני שהוא שימש לריפוד בין שכבות-בד, אבל לתפקידו בניגוב דמעות הוא נכנס רק ב-1929. ועוד מילה על רקמה: המילה, בשפות הלטיניות (למשל בספרדית recamar) לקוחה ישירות מן הערבית רַקם, שהיא קרובה לשונית מיידית של העברית רקם.
texere ונגזרתה texla הביאה גם ליצירת המילה tela (בד, בלטינית וגם בספרדית, איטלקית ועוד) וקרובתה toile בצרפתית, שהיתה בתחילה רשת (ארוגה) לציד, וגם סתם בד. בהקטנת המילה, היא הפכה ל-toilette שיש לה היסטוריה מרתקת: היא החלה כתיק לבגדים וגם כבַד שמכסים בו שולחן קטן, מכאן היא נהפכה לפעולה של לבישת הבגדים וגם לבגדים עצמם. "אוצר הלשון העברית" של יעקב כנעני מגדיר "מלבושי הידור, בייחוד של נשים", וגם "שולחן וראי מעליו המשמש להתלבשות והתקשטות". ומכאן עברה המילה לתאר חדר הלבשה ובייחוד כזה שמתקן סניטארי היה צמוד אליו, ומפה הדרך קצרה לכנות את המתקן – אסלה, אם לקרוא לילדה בשמה – פשוט טואלט. וזו הצורה שעד היום בחלק מהארצות נקראים השירותים. נייר טואלט הוא כמובן הנגזרת הטבעית לכך.
אגב, גם בשפות אחרות, "החדר הקטן" זכה לאינסוף שמות וכינויים שנועדו לעקוף את "הדבר האמיתי": בעברית יש בית הכבוד, בית שימוש, בית כיסא, נוחיות, שירותים ועוד. למצרים הקדמונים היה "בית הבוקר". ובלועזית קיימים WC (לציון water closet), וגם Room 100 ו-lavatory, וגם Privy (החדר הפרטי), ו-necessarium (החדר הנחוץ, או שמא חדר הצרכים, או אולי הצרכניה?).
כתיבת תגובה