על מקור המילה בצל.
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". מפליא, אבל הבצלים הנוסטלגיים בתפריט של בני ישראל, נזכרים במקרא רק במקום אחד! אנחנו ניתן לבצל את הכבוד המגיע לו, ונקלף אותו אחד לאחד מגלדיו הלשוניים.
בצל, ומילה דומה לה בלשונות האזור, קשור מילולית – ונראה זאת גם בלועזית – לשורשים פ-צ-ל ופ-ס-ל שכבר נדונו כאן בהזדמנות אחרת, והכל מפני שהוא מתפצל לגלדים רבים. גם בשפות האחיות לעברית, המילה הזו קרובה בהוראתה לקילוף, הפשטה. גֶּלֶד של בצל נקרא כך מפני שבספר איוב, גלד הוא עוֹר. ומעניין, שלעומת הגעגועים הקולינאריים של בני ישראל, במקורות המאוחרים יותר הבצל סובל מיחסי ציבור גרועים. שם נאמר "הבצל רע ללב" וגם "לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו", וכשרצו לכלול אותו במשפחה ממש רעה אמרו "ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וכו'". ככה זה, לפעמים מדברים עליך טובות ולפעמים רעות, "יום עַסַל, יום בַּסַל" (בערבית: יום דבש, יום בָּצָל).
חיים נחמן ביאליק, שפרסם ב-1928 את "אלוּף בצלוּת ואלוּף שוּם", מביא את חוות דעתו של הזקן שנתבקש לבדוק את הבצלים, שאיש לא הכיר באִי של המלך ("כִּי מֵעוֹלָם לֹא-רָאוּ פְרִי-הָדָר כָּמֹהוּ"):
וְרֵיחוֹ אֵינֶנוּ כְּרֵיחַ הֵקִּנָּמוֹן, / וְטַעְמוֹ לֹא כְטַעַם הַכַּמּוֹן, / וְיָצָא מִכְּלָל-צְנוֹן וְלֹא-בָא עַד-הַחֲזֶרֶת, / וְלֹא-נִמְצָא זִכְרוֹ בְּפִיטוּם הַקְּטֹרֶת, / וּלְפִי הַשְׁעָרָתִי, הַשְׁעָרַת מֻמְחֶה, / אֵין כָּמֹהוּ סְגֻלָּה יָפָה לְאִצְטוּמְכָא.
קצת בוטניקה תביא אותנו גם אל השמות הלועזיים של הבצל, שהוא, בנוסף לירק העגול שכולנו מכירים, גם החלק החבוי באדמה של צמחים שונים. הבצל הוא קרוב-משפחה של השום, שכבר עסקנו בו בעבר, ואכן שמו הלטיני הוא Allium cepa, כאשר allium מעיד על קרבתו לשום (זוכרים את מנת הספגטי בנוסח אַלְיוֹ-אוֹלְיוֹ, aglio e olio, שום ושמן?) ואכן שמו הרשמי של הבצל הוא
"שום נָבוּב", בן מכובד למשפחת השומיים. לפני שנמשיך רק נזכיר עוד בן טעים במשפחה מכובדת זו, Allium ampeloprasum, בעברית כְּרֵישָׁה (ובעברית עממית לוּף), שאחינו הספרדים קורין אותה פְּרַאסָה כמו השם הלטיני, בצרפתית poireau , באיטלקית porro – והאנגלים חייבים כמובן להיות שונים וקוראים לה leek, והיא מסמליה הלאומיים של וֵויילס.
בצל הוא כאמור Allium cepa, וה-cepa התגלגל לבצל בלשונות רבות: מ-cebolla בספרדית ו-cipolla באיטלקית – ועד Zwiebel בגרמנית ו-cebula בפולנית. מכאן גם chive באנגלית, עירית בצלית בשמה הרשמי, עירית בפי כל, ואם חשוב לכם מאוד שמה המלא Allium schoenoprasum. אבל באנגלית, בצל הוא בכלל onion, והמקור המילולי מעניין מאוד: עד לפני כמה מאות שנים, המילה האנגלית היתה union, מן הלטינית unionem שפירושה בצל, וגם פנינה – אבל מילולית היא ממש לא מה שהיינו מצפים: השורש הוא uni (כמו במילים one uno, אחד, כמו במילה unique, כמו במילה united) – בדיוק מפני שהבצל בנוי גלדים-גלדים, כל אחד לעצמו, בשונה למשל מן השום!
אפילו סיבים וצבעים אקריליים קשורים לכאן, מפני ש-acryl היה במקור חומר שהופק משום ובצל והוא דוקר-עוקץ (acrid באנגלית, חריף, חד-לשון), ורק מאוחר יותר יוּצַר בצורה סינתטית ומשמש בתעשיות אלה.
דווקא מי שקרוי בצלאל – אין לו קשר לבצל! בצלאל הראשון היה לפי ספר שמות אדריכל המשכן, בצלאל בן אורי בן חור – לימים נקרא על-שמו בית הספר לאמנות "בצלאל" – שעליו אמר הקב"ה "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת". את שמו דרשו "על שם חכמתו בצֵל-אל שהיה יודע דעת עליון". חבל, כי תארו לכם שלדגל הבריטי, ה-Union Jack, אפשר היה לקרוא יעקב בצלאל…
כתיבת תגובה