"שגיאת כתיב" שהפכה למילה רשמית

(לחצו להגדלה)

גיליון שבט תשפ"ד, גיליון מספר 30

הטור בטקסט "חי" (בכחול – טקסט שאינו מופיע בטור):

היום אלה מילים תקניות לחלוטין, ומקצתן משמשות בנסיבות רשמיות אפילו בעברית שנחשבת גבוהה, אבל במקור הן נכתבו אחרת ממה שאנחנו רגילים ומכירים היום. כאן נתחקה אחר שינוי הכתיב: מה נכתב במקור, איך חל השינוי בכתיב וממה הוא נבע. רמז: דמיון גרפי בין אותיות.

צרוד

בהלכות שופר מובא בכתבי היד הטובים של הגמרא "היה קולו דק או עבה או צרור" (ראש השנה כז ע"ב).

צרור=קָשוּר, כלומר הקול קשור ויוצא בקושי. כמו שאנו מכירים מלשון המקרא: וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ (בראשית מב, לה). אחֵי יוסף רואים שהושב להם הכסף, והוא צרור, קשור בשקיהם.

כנראה כשהעתיקו את הקטע הזה, בשל הדמיון הגרפי בין האות רי"ש ובין האות דל"ת, בטעות כתבו "צרוד" במקום "צרור", וכך קיבלנו "היה קולו דק או עבה או צרוד" במשמעות קול "קשור", שאינו יוצא, ומכאן אדם צרוד – אדם שקולו אינו צלול אלא יוצא בקושי.

בלום

אוצר בלום הוא דבר יקר שלא ידענו שהוא כזה.

מקור הצירוף אוצר בלום גם הוא בלשון חז"ל. בגמרא מובאים דברי שבח על כמה תלמידי חכמים, ושם מוזכר: "איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: רבי מאיר חכם וסופר, רבי יהודה חכם לכשירצה, רבי טרפון גל של אגוזין, רבי ישמעאל חנות מיוזנת, רבי עקיבא אוצר בלום" וכו' (גיטין סז ע"א).

הגרסה בלום אינה נהירה. איזה קשר לבלימה (שורש ב-ל-מ) יש פֹּה? אלא שכנראה במקור נכתב" אוצר בלוס", ורק בגלל הדמיון הגרפי בין סמ"ך ובין מ"ם החלו להעתיק בטעות בלום במקום בלוס.

ומהו בלוס? מעורבב, מגוון. כמו שמופיע בלשון חז"ל (שבת עו ע"ב): "אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה" (שבת עו ע"ב). עיסה בלוסה = עיסה מעורבבת, שיש בה כל מיני רכיבים ולא רק קמח. ומכאן שהמשמעות של "רבי עקיבא אוצר בלוס" היא שרבי עקיבא הוא אוצר מעורב, כלומר כיוון שהוא למד ממגוון מקורות, אוצר הידע שלו היה מעורבב מסוגים מגוונים.

ליסטים

ליסטים הם שודדים. וכבר במשפט הזה יש שינוי היסטורי כי כתבתי "הם" בעוד במקור אין במילה ליסטים צורת רבים.

מקור המילה ליסטים מיוונית: לֶסְטֵס = שודד, גזלן.

בלשון חז"ל כתוב: "לסטים מזויין ורועה מזויין" (בבא מציעא צג ע"ב). לכאורה היינו מצפים שיופיע "לסטים מזויינים ורועה מזויין". כמו כן במקום אחר כתוב: "אמרו לו לרבי יהודה מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא" (יבמות כה ע"ב). אם ליסטים צורת רבים, מדוע כתוב אחד?

אלא מסתבר שבמקור היה כתוב ליסְטֵס, כמו המקור היווני שראינו, לֶסְטֵס, ובגלל הדמיון הגרפי בין סמ"ך ובין מ"ם החלו להעתיק בטעות לסטים, ותפסו אותה כצורת רבים בגלל הסיומת -ים.

פין

במשנה (כלים יא ד) מופיע: הַפִּין וְהַפּוּרְנָה טְמֵאִין.

פּוּרְנָה = מנעול, הַפִּין – השיניים שנכנסות למנעול כדי לנעול אותו.

במקור לא הופיע הפין אלא חפין, אבל כנראה כיוון שהמילה פורנה מיודעת ובגלל הדמיון הגרפי בין חי"ת ובין ה"א החלו לכתוב הפין במקום חפין.

איבר המין הגברי נקרא רשמית פין בגלל הדמיון בצורה. פין במשמעות היתד הקטנה והצרה, זיז או שן במפתח וכדומה כנראה "קיבלה דחיפה" בעברית שלנו בגלל הזהות בצליל בין המילה העברית למילה האנגלית pin המשמשת גם היא במשמעות יתד קטנה וצרה.

פוחלץ

במשנה כתוב כך: "שָׁלֹשׁ מַשְׁפֵּלוֹת הֵן: שֶׁל זֶבֶל טְמֵאָה מִדְרָס, שֶׁל תֶּבֶן טְמֵאָה טְמֵא מֵת, וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְּמַלִּים טָהוֹר מִכְּלוּם" (כלים כד, ט).

מַשְׁפֵּלוֹת הן קופות, סלים, ופוחלץ הוא סל קלוע מחבלים או מעור. במקור נכתב פוחלין, אבל בשל הדמיון הגרפי של יו"ד שאחריה נו"ן סופית ובין צד"י סופית החלו להעתיק "פוחלץ".

בעברית החדשה קיבל הפוחלץ משמעות חדשה שקשורה למשמעות המקורית של שק העשוי מעור – עור של בעל חיים שמולא בקש או בצמר גפן וכדומה.

סחוס

במשנה בפסחים (ז יא) כתוב: "כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים".

הסחוסים הם "תנוכי האוזניים והחזה והצלעות הקטנות שבסוף השִדרה" (קהתי, שם).

במקור נכתב ככל הנראה וחסחוסים, אבל המילה נתפסה כמיודעת, ובשל הדמיון הגרפי בין חי"ת ובין ה"א העתיקו "והסחוסים", ומכאן נוצרה המילה סחוס.

חדק

המילה חֵדֶק נזכרת כבר בתנ"ך, אבל שם משמעה צמח קוצני. בימי הביניים חדק בא במשמעות חריץ, וכנראה זו שאילה מן הארמית. חדק במשמעות אף-צינור, כמו חדק הפיל, נוצר בעברית החדשה.

ב-1733 למניינם ראה אור הספר צל עולם, שתרגם לעברית את הספר הצרפתי L'Image du Monde מאת גוטיה ממיץ. הספר עוסק בגאוגרפיה, אסטרונומיה וזואולוגיה וכדומה. בגרסה העברית כתוב בו כך: "והדק אחד יוצא מפיו אשר בו יקבל מאכלו והדק רחב […] והפילים שולחים הדק לבלוע אותם".

בדפוס אחר של הספר, משנת 1802, מוצאים כי כתוב וחדק במקום והדק. הסיבה: מסתבר שהדמיון הגרפי בין ה"א ובין חי"ת הוא שגרם לשיבוש.

אליעזר בן יהודה הכיר את הספר שבו הגרסה המשובשת, ולכן הביא במילונו את חדק במשמעות הרווחת היום.

מה דעתך על אלה?

עם הלשון בחוץ – יש קשר בין ערב לשתי וערב? מילים מימי אנו באנו עיצורים משותפים גזרו ושמרו: טיפים לכותבים המתחילים (ג)