שנהב (שן+הב) חרסינה (חרס+סין), גחלילית (גחלת+לילה) – מסע בעקבות מילים מולחמות למן המקרא, דרך לשון חז"ל ועד עברית ימינו.

(לחצו להגדלה)

מגזין ניסן תשפ"ד, גיליון מספר ???

הטור בטקסט "חי" (יש פה הרבה יותר מילים מהטור המודפס):

היום אוהבים הֶלחמים, חיבור או הרכבה של שתי מילים שיוצרים מילה חדשה, אבל שימוש כזה אינו נפוץ בעברית הקלסית.

לא אחת כשהאקדמיה ללשון פונה לעזרת הציבור במתן שם עברי למילה לועזית, רבים שולחים שמות הבנויים מהֶלחמים, אבל האקדמיה ללשון עצמה אינה ששה לחדש מילים בדרך זו, כי העברית אינה מתאימה ליצירת מילים בהֶלחמים, כמו שתיווכחו מהדוגמות להלן.

מחזמר הוא הֶלחם של מחזה+זמר, אבל במעבר לצורת הרבים אנשים נוטים לומר מחזות זמר, ובכך הם מפרקים את המילה בניגוד לצורת היחיד שלה. הפירוק הזה קורה לא אחת גם במילים כמו פסקול (פס+קול) – פסי קול.

הֶלחם שנחשב יצירתי הוא מדרחוב (מדרכה+רחוב), אבל צורת הרבים של המילה אינה שקופה: מדרחובות או מדרחובים? בעיה.

פה אספתי מילים מלשון המקרא, מלשון חז"ל ומעברית ימינו שמקורן בהֶלחם או בהרכבת מילים, ותוכלו להיווכח בעיניכם שהתופעה צוברת תאוצה ככל שהשנים נוקפות, בדגש על לשון ימינו.

אציין כי מונחי האקדמיה הרשמיים הם הֶרכב כששני הרכיבים נשארים שלמים והֶלחם כשחלק מהן נעלם, אבל לשם הנוחות אני משתמש פה תמיד בהֶלחם.

הערות על הטבלה בחלק "עברית ימינו"

הבאתי מעט מילים מהלשון הצבאית, וכמו כן בדרך כלל לא ציינתי את כל הנטיות של המילה אלא רק את הערך המילוני (למשל הבאתי את כָּלְשֶׁהוּ, אבל לא את כל הנטיות: כלשהי, כלשהם, כלשהן).

להלן מילים שלא הבאתי כלל:

  • שמות פרטיים שיש בהם הלחמים: מיכאל, ראובן, אליהו ועוד.
  • שמות של מותגים או של מוצרים, כמו גלגלצ (גלגל+גלצ), קרמבו (קרם+בו), פלדלת (פלדה+דלת), וכן לא הבאתי שמות של בעלי חיים (למעט אחדים) או של פרחים: הצמח אֲחִיגֶזֶר (אח+גזר), והיונק בַּקְבּוּקַף (בקבוק+אף).
  • מילים שאינן בשימוש ימינו, כמו פַּלְמוֹנִי (דניאל ח, יג), שיש המסבירים שהוא הכלאה של פלוני+אלמוני.
  • מילים שמקורן בלועזית, כמו דינוזאור (מיוונית), קטלב (מערבית).
  • סלנג, ובעיקר מיושן, כמו דוגמגישה (דוגמנית+מגישה), צפונבון (צפון+בונבון), שנקל (שני+שקל), צנתוק (צלצול+ניתוק).
  • מוצרים שאינם בשימוש היום, כמו תקליטור (תקליט+אור), שלדעתי עדיין בשימוש, רשמקול (רשם+קול).

 

המילה הרכיבים הערות
 

לשון המקרא

 

אֵיפֹה אֵי+פֹּה אֵי במובן אַיֵה

ייתכן שגם המילה איך = אֵי+ך

אִלּו אם+לוּ יש פה תופעה מעניינת: אם, לוּּ – מילים נרדפות. כנראה מדובר בהדגשה
בְּלִימָה  בלי+מה בלימה = לא דבר, אפס. בחלק מכתבי היד המילה מופיעה במפורש בשתי מילים: בלי-מה (איוב כו, ז)
בְּלִיַּעַל בלי+יַעַל נכתבו כמה הסברים בפירוש יעל, ובהם אלו:

  • עלייה במשמעות דבר טוב
  • תועלת
  • עול במשמעות תורה ומצוות
  • שם של שֵד
בִּלְעֲדֵי בַּל+עַד, עֲדֵי המשמעות היא בלי או מלבד.
בַּל = לא, בלי. עַד, עֲדֵי = עד כאן ולא יותר. כלומר הנושא, הדבר, יהיה בלי זה. לדוגמה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ (בראשית מא, מד)
גַּלְעֵד גל+עד הפסוק עצמו מסביר את השם: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד (בראשית לא, מז–מח)
הַלְלוּיָהּ הללו+יה בחלק מספרי התנ"ך המילה מחולקת לשתי מילים: הללו יה
הַרְאֵל הר+אל המילה מופיעה בפעם אחת בלבד: וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (ומהאראיל) [וּמֵהָאֲרִיאֵיל] וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע (יחזקאל מג, טו). כנראה מדובר בחלק העליון של המזבח. לפי זה הר הוא החלק העליון, ואל במשמעות הפלגה, דבר גדול וכביר.

 

גם אֲרִיאֵל בא לכינוי החלק העליון של המזבח, וגם כאן: ארי+אל

לוּלֵא, לוּלֵי

 

לוּ+לֹא לכאורה הצורה הייתה צריכה להיות לוּלֹא, אבל בגלל תופעת ההיבדלות (הימנעות מרצף תנועות קרובות) חל שינוי: לֹ > לֵ
לְמַדַּי לְ+מַה+דַּי המשמעות כמו בלשון ימינו: במידה מספקת
עֲזָאזֵל עז+אזל

או

עזז+אל

נאמרו כמה הסברים בפירוש המילה, ובהם אלו:

  • בעל החיים עֵז והפועל הארמי אֲזַל (=הָלַךְ)
  • היסוד עזז – הקשור אל עַז, עֹז ועֱזוּז, והיסוד אֵל – המוכר במשמעות אדיר וחזק (אַרְזֵי אֵל)
שִׁלְשׁוֹם שלוש+יום יש התוהים מה ההיגיון שהמילה שלשום מציינת לפני שני ימים אף ששלשום קשורה למילה שלוש, כלומר לפני שלושה ימים.

ההיגיון הוא זה: היום – יום 1, אתמול – יום 2, היום לפני אתמול – יום 3

שֶׁנְהָב שן+הב הב – מילה מצרית שמשמעה פיל

 

בצורת הרבים יש דגש: שנהבּים

 

לשון חז"ל

 

אַגַּב עַל >אַל+גַּב >אַגַּב המילה אגב מורכבת מהמילה עַל, שהפכה בארמית של התלמוד למילה א ודגש אחריה (כמו: אליבא = על לב, במשמעות לפי. פֶּה בדומה ללֵב) ומהמילה העברית גב.

כלומר, אגב – א-גב במובן על גב, והמשמעות היא שאני כאילו מוסיף על גב הדברים שנאמרו עוד משהו, נוסף על מה שכבר אמרתי

אֵיזֶה, אֵיזוֹ אי+זה

אי+זו

 

בלשון חז"ל מופיע הכתיב בשתי מילים: אי זה, אי זו, ובכתבי יד מאוחרים יותר ובדפוסים כותבים במילה אחת.

 

בלשון חז"ל לא מופיע ריבוי מיוחד של איזה ואילו, אלא הצורה אֵלּוּ משמשת הן במובן אֵלֶּה והן במובן רבים של איזה, ובעברית שלנו נקבע שהריבוי הוא: אֵילוּ (אֵי+אלו)

אֵיזֶהוּ אי+זה+הוא הכתיב המחובר מופיע לצד הרגיל: איזה הוא
אֶלָּא אִן+לָא אִן – המילה הארמית של אִם העברית. אלא = אם לא, ולא יודעים להסביר היטב מדוע משתמשים פה באִם במובן אבל.

המילה הארמית לָא היא המקבילה של לֹא בעברית

אַלְתָּר, לְאַלְתַּר אַ(ל)+אתר במקור: עַל אתר. בגלל התערערות העיצורים הגרוניים בארמית של התלמוד הבבלי עַל > אַל אֲתַר (שלא כרגיל, הלמ"ד לא נבלעה בגלל האל"ף הגרונית). לאחר נשילת האל"ף: אַלְתַּר. בתחילת המילה הוסיפו את מילת היחס לְ- (במקום על, שנעלמה).

 

למילה נוספה מילת היחס למ"ד: לְאַלְתַּר. בעברית שלנו נוצרו ממנה: אִלְתֵּר ואִלְתּוּר = עשה משהו בו במקום בלי הכנה מראש

אֲפִלּוּ  אף+אִלּו ע"ע אִלּוּ (אם+לו)
אֶשְׁתָּקַד שתא + קַדְמָיָא מילים בארמית: שתא = השנה, קַדְמָיָא, קַדְמָאָה = הקודמת

 

שימו לב להגייה של התי"ו בקמץ. בכתבי היד הטובים של המשנה מופיע אִשְׁתְּקָד

גֵּיהִנּוֹם, גיהינָם גי+(בן) הינום בכתבי היד הטובים של המשנה מופיע גיהינָם ולא גֵּיהִנּוֹם
הַיְנוּ  הָדֵין+הוּ

או

הָאֵי+ נִיהוּ

בארמית: הָדֵין = זה, הוּ = הוא, הָאֵי = זה+נִיהוּ = הוא

 

במילה דהיינו נוספה דְ = שֶ

הֵיכָן הֵי+כאן בארמית הֵי או אֵי היא מילת שאלה, ובכתבי יד של המשנה מופיע גם הכתיב: איכן
זֶהוּ זה+הוא הכתיב המחובר מופיע לצד הרגיל: זה הוא
כֵּיצַד  כְּ+אֵי+צַד כְּ = כמו, אֵי = איזה, צד = במובן איך, באיזה אופן או כְאֵי זֶה צַד
כָּלְשֶׁהוּ כל+שהוא לצד כלשהו מופיע בעיקר הכתיב כל שהוא. בלשון חז"ל כלשהו = כמות קטנה, ואילו בעברית שלנו, בהשפעת לשונות אירופה, התרחבה המשמעות לדבר מה, בלי קשר למידה קטנה (ע"ע מַשֶּׁהוּ)
לָאו לָא+הוא המילה הארמית לָא היא לֹא בעברית
לְפִיכָךְ לפי+כך                              
מַהוּ, מַהִי מה+הוא

מה+היא

מִנַּיִן מן+אין מכתבי היד של ספרות חז"ל וגם במסורות העדות עולה כי ההגייה המקורית הייתה מְנַיִן
מַשֶּׁהוּ מה+ש+הוא לצד משהו מופיע גם הכתיב מה שהוא, משהוא. בלשון חז"ל משהו = קצת, מעט, ואילו בעברית ימינו, בהשפעת לשונות אירופה, התרחבה המשמעות לדבר מה, בלי קשר למידה קטנה (ע"ע כָּלְשֶׁהוּ)
תְּרֵיסָר תְּרֵי+עֲשַׂר בארמית: תְּרֵי = שניים, עֲשַר = עשר. דהיינו: שתים עשרה
 

עברית ימינו

 

אַלְחוּט אל+חוט
אֵיזֶשֶׁהוּ

אֵיזוֹשֶׁהִי

איזה+שהוא

איזו+שהיא

ההֶלחם משמש לצד הכתיב איזה שהוא, איזו שהיא
אֵיכְשֶׁהוּ איך+שהוא ההֶלחם משמש לצד הכתיב איך שהוא
אֵיפְשֶׁהוּ איפה+שהוא ההֶלחם משמש לצד הכתיב איפה שהוא
אֲמַרְגָּן אומן+מארגן זה המקום להעיר שוב: הגייה של אָמָּן היא אומן ולא אAמן. הקמץ תחת המ"ם הוא קמץ קטן (והגייתו o), והוא אינו קמץ רגיל
בִּנְאוּם בֵּין+לְאֹם
בַּרְוָז בר+אווז בַּר פה במשמעות בֵּן (בר+אווז = בן+אווז), כמו: בר מצווה = בן מצווה, בר יוחאי = בן יוחאי

 

בר אווז מופיע בתלמוד הבבלי, ורק בתחילת המאה העשרים למניינם החל ההֶלחם ברווז

בַּרְנָשׁ בר+נש בארמית: בַּר נָשׁ = בן אנוש
גִּזְעוֹל גזע+גבעול המילה שמורה רק לעץ הבננה, כי אין לעץ גזע עץ רגיל אלא מין גבעול עבה, ומכאן: גזעול
גַּחְלִילִית גחלת+לילה למה לא גחלילה? כי בסיומת -ית יש גם הקטנה של הגחלת
דַּחְפּוֹר דחף+חפר ההֶלחם העברי גבר על המילה הלועזית בולדוזר
דיוֹנוּן דיו+נון בארמית נוּן = דג

עוד שמות דגים ובעלי חיים ימיים שיש בהם הרכיב נוּן:

אַמְנוּן (אֵם+נון), אַבְנוּן (אב+נון), לַבְנוּן (לבן+נון), שְׂפַמְנוּן (שפם+נון), תְּמָנוּן (תְּמָנֵי+נוּן) = שמונֶה בארמית, ועל כן ההגייה הנכונה היא תְּמָנון (ולא תַּמְנון)

זַרְקוֹר זרק+אור שימו לב: זַרְקור (ולא זְרָקור) כמו הפועל זָרק
חַדְשִׁיר  חד+שיר סינגל בלעז
חַיְדַּק חי+דק המילה הייתה השראה לעוד הֶלחם: חייזר (חי+זר)
חַמְשִׁיר חמש+שיר כינוי לשיר בעל חמש שורות
חַרְסִינָה חרס+סין מקור החרסינה מסין
כַּסְפּוֹמָט כסף+אוטומט
כַּדּוּרֶגֶל

כַּדּוּרְיָד

כַּדּוּרְסַל

כַּדּוּרְעָף

כדור+רגל

כדור+יד

כדור+סל

כדור+עף

לפי החלטת האקדמיה ללשון, את שם המשחק כותבים במילה אחת (כדורגל, כדורסל), אבל כשמדובר בכדור עצמו – בשתי מילים (כדור רגל, כדור סל)
לַהַבְיוֹר להב+יורה

 

מַדְחֹם מד+חום ברבים: מדחוּמים
מִדְרְחוֹב מדרכה+רחוב ברבים: מִדְרְחוֹבִים
מַחֲזֶמֶר מחזה+זמר ברבים: מַחֲזַמְרִים
מִיהוּ מי+הוא ההֶלחם משמש לצד הכתיב מי הוא
מִישֶׁהוּ מי+שהוא
מִנְעָד מן+עד

 

טווח הצלילים שמפיקים בשירה או בניגון

 

יש פה הלחם מיוחד: שתי מילות יחס

מְצֻבְרָח מצב+רוח בטור הקודם עסקתי במילים ניטרליות שקיבלו משמעיות חיובית או שלילית, ואפשר להוסיף גם את המילה הזו: מצב רוח יכול להיות מצב רוח טוב או מצב רוח רע, אבל כשאומרים "אין לי מצב רוח" הכוונה למצב רוח טוב, ומכאן גם: מצוברח – חסר מצב רוח (טוב)
מִצְפּוֹר מצפה+ציפור יש המסבירים שאין כאן הֶלחם אלא המילה מהשורש צ-פ-ר, שמופיע בפסוק: מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד (שופטים ז, ג)
מַקְּלוֹר מקל+אור סטיק-לייט בלעז
מִרְעוֹל  מרעה+משעול מונח סביבתי שמשמעו "שביל צר שנוצר ממעבר של עיזים וכבשׂים בשטחי מרעה בהרים"
מָתַיְשֶׁהוּ מתי+שהוא ההֶלחם משמש לצד הכתיב מתי שהוא
עַדְכָּנִי עד+כאן
עַרְפִּיחַ  ערפל+פיח המשמעות: זיהום אוויר שיש בו כמות גדולה של ערפל ופיח

ההשראה להֶלחם מאנגלית, שָם smog = ערפיח, והמילה מורכבת מהמילים ערפל ועשן: smoke + fog

צְפִירוֹר צפירה+אור צ'קלקה בלעז
פִּדְיוֹם פדיון+יום המילה מופיעה במקרא, אבל שם כנראה מדבר בצורה חלופית למילה פדיון (בחילופי ם-ן, כמו: גרשון-גרשום).
כשנדרשה חלופה עברית למונח on-call = הלוואה או אשראי שאפשר לדרוש את פירעונם מייד בכל יום, ניצלה האקדמיה ללשון את המילה פדיום ויצקה לה את המשמעות של החדשה שגם יוצרת מעין הלחם של פדיון+יום
פַּחְמֵימָה  פחמן+מֵימָה מימה = תרכובת של מים (הידרט בלעז), בהשפעת המונח הלועזי carbohydrate – הֶלחם של carbon ו־hydrate
פֻּמְפִּיָּה פוּם+פה בארמית פום = פֶּה. כך שבעצם המילה מורכבת מפעמיים פֶּה J
פַּסְקוֹל פס+קול ברבים: פסקולים
קַרְנַף קרן+אף ברבים בדגש: קַרְנַפִּים, כמו אַף, אפּים – הדגש בגלל הנו"ן השורשית (א-נ-פ) שנבלעה
רַכֶּבֶל רכבת+כֶּבֶל שימו לב להגייה רַכֶּבֶל ולא רַכְבָּל. רַכֶּבֶל כמו רַכֶּבֶת, וברבים רַכַּבְלִים
רְכִינוֹעַ רכינה+נוֹע הרכיב נוֹעַ מוכר לנו גם ממילים כמו אוֹפַנּוֹעַ, קַטְנוֹעַ, קְרוֹנוֹעַ (קרון+נוע), דְּרַגְנוֹעַ (דרג+נוע), קוֹלְנוֹעַ (קול+נוע), רְאִינוֹעַ (ראי+נוע). במילה רכינוע נוספה לרכיב נוֹעַ פעולה הרכינה שנדרשת בנסיעה ברכינוע (סגוויי [segway] בלעז)
רַמְזוֹר רמז+אור
רמקול רם+קול
שַׁלְדָּג שלה+דג עוף השולה דגים
שְׁמַרְטַף  שומר+טף ברבים בדגש: שמטרפּים
שַׁסְתּוֹם שׁתם+סתם השורש ש-ת-מ מופיע במקרא פעמיים בלבד, ורק בדברי בלעם: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן (במדבר כד, ג).
יש מחלוקת אם הכוונה שתום סתום (בחילופי השורקות שׁ-ס) או להפך: שתום פקוח.
בעניין טומאה וטהרה של יין שנמצא בחבית מופיע בלשון חז"ל: "כְּדֵי שֶׁיִּשְתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב", כלומר אם שהו החביות במחיצת הגוי כדי פתיחת החבית, סתימתה בטיט וניגוב הטיט (להסתרת הפתיחה) – היין נאסר. מכאן שבלשון חז"ל שָׁתוּם = פתוח
שִׁפְצוּר שיפוץ+שיפור מילה מלשון הצבא שחדרה לשפה הכללית

 

 

 

רוצים להתעדכן כשההסכת הבא יעלה? רוצים לקבל עדכון כשעולה רשומה חדשה לאתר?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"