על משמעות ע-ג-נ באישה עגונה ובמילה עוגן (פה צפו להפתעה).
מנחם: שלום כאן מנחם פרי. לפני מאה עשרים וארבע שנים נולד בגליציה המזרחית שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס. בשנה שבה עלה לארץ, 1908, פשרסם כאן את סיפורו הראשון ובעקבותיו שינה את שמו. את השאר נשמע מפיך – רות אלמגור-רמון:
רותי: הסיפור הוא "עגונות", ובעקבותיו שינה צ'צ'קס הצעיר את שמו לעגנון.
המילה "עגונות" מוסבת כנראה בסיפור על "נפשות" – נפשות עגונות, והפרשנות של הסיפור הזה סבוכה ומעניינת, ומשיקה לעולם הקבלה.
'אישה עגונה', כפשוטה, היא אישה שבעלה נטש אותה, וכל עוד אין לה גט היא אסורה בנישואין. עגונה – מן השורש הארמי עג"ן שמשמעו קשירה ואחיזה, והתוספתא מדברת על אישה ה"מעגנת שערה בראשה" – קושרת אותו. גם המילה 'עוגן' שייכת לשורש הזה, שהרי העוגן קושר את הספינה למקומה, אבל מתברר שבלשון המשנה והתלמוד צורתה הוגִין או עוגִין ומקורה ביוונית – onkinos. הצורה עוגן חודשה בלשון ימינו.
העגונות של עגנון אינן עגונות ממש, אלא כבולות, ומתוך כך – מנותקות. דינה נאלצת להינשא לרב הגאון יחזקאל המגיע מחוץ לארץ בהזמנת אביה, אך נפשותיהם עגונות זו מזו, והרב יחזקאל עגון מאהובתו שנשארה בחוץ לארץ. עגינות נגזרת גם על דינה ועל אהובה האמן בן-אורי, הבונה את ארון הקודש לבית הכנסת שבעלה עתיד להיות רבו, אחר כך עגון האב ממשפחתו בחיפושיו אחרי האמן, ויש מפרשים שגם ארץ-ישראל המוצגת בסיפור עגונה מן השכינה. על שמה של עגינות זו קרא לעצמו שמואל יוסף צ'צ'קס – ש"י עגנון.
מנחם: רא"ר – תודה רבה!
כתיבת תגובה