על המקור היווני של קיתון ועל השקר שלו לחג הסוכות וליום הכיפורים, וגם: מהו קיטון בטי"ת.
מנחם: שלום לנורית אלרואי, כאן מנחם פרי. "המפגינים שפכו קיתונות של רותחין ושל חֲרָפות על נציגי העירייה" קראנו. והיום ננסה לברר בעזרתך, נורית, מהו קיתון, ואיך קיתונות של רותחין, של צוננין או של חרפות קשורים לסוכות.
נורית: המשנה אומרת שגשמים היורדים בזמן הישיבה בסוכה מראים שאלוהים אינו מקבל ברצון את מעשיהם של בני האדם. למה הדבר דומה? "לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו" כתוב במשנה, במסכת סוכה. האדון לא היה מרוצה מן המשקה שמזג לו משרתו ושפך אותו מן הקיתון על פניו.
קיתון הוא אפוא כלי קיבול לנוזלים, כד, וכאן פירוש המשפט "שפך לו קיתון על פניו" הוא כפשוטו.
הקיתון קשור גם ליום הכיפורים: ביום הזה היה הכהן הגדול מטהר את ידיו ואת רגליו ביציקת מים מקיתון של זהב. מקור המילה ביוונית ובה קוֹתוֹן הוא כלי חרס. ובעברית: קיתון אחד וקיתונות רבים. היום משתמשים במילה קיתון רק בהשאלה: קיתונות של רותחין הם ביקורת חריפה, בקיתונות של צוננים מצננים התלהבות, מסתייגים מדבריו של אדם, ויש גם קיתונוֹת של בוז ושל חרפות. יש המבלבלים בין קיתון בתי"ו לקיטון בטי"ת. גם קיטון – בטי"ת, מקורה ביוונית, אבל משמעה חדר קטן.
מנחם: והקיתון הקשור לסוכות נכתב בתי"ו ופירושו כד לרותחין או לצוננין. תודה רבה, נורית אלרואי, ומועדים לשמחה.
כתיבת תגובה