על מקור המילים: נעל, לנעול, מנעול, ינעל אבוכ, קלגס, סוליה, ג'בטה, דג סול.
ב"רגע" הזה אנחנו נינעֵל על שורש אחד, נ-ע-ל, ונציץ בו דרך חור המנעול.
הכל מתחיל בפועל נעל שעניינו לסגור, להגיף, לנעול – גם דלת, וגם נַעַל, כשהפירוש המילולי הוא בעצם "לסגור את כף הרגל". לכן, כמובן, יש קרבה לשונית ועניינית בין המינעל – כמו בפסוק "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ" בברכת משה לשבט אשר – לבין מַנְעוּל שבו מגיפים את הדלת. נעל נקראת במילה דומה גם בלשונות האיזור, והפועל הקרוב לה משמש גם למי שמנעיל, מפַרזֵל, סוס או גמל. אחד מן הביטויים הראשונים שלומד מי שחי בישראל, אף שאינו נלמד באולפן אלא בעיקר בכביש ובמגרשי כדורגל, הוא "ינעל אַבּוּכּ", ולפי המהדרין "יִנְעַל רַבַּכּ" או "יִנְעַל דִינַכּ". האם יש בעיה עם הנעליים שנועֵל אביך, או אלוהיך בגרסת המהדרין? לא אבּוּכּ ולא נעליים: "ינעל אבוכ" הוא שיבוש של הביטוי הלגיטימי "יִלְעַן אבוכ", כלומר יקוּלל אביךָ. לען הוא לשון קללה, ומכאן מַלְעוּן הוא מקולל – ולפי המילון האטימולוגי, שמו של צמח הלענה הוא מאותו מקור מילולי.
ומכאן הסאגה העממית אשה נַעֲלָה נָעֲלָה נַעֲלָהּ, נָעלָה את הדלת בפני בעלהּ. אלא שהנעלה הראשון במשפט אין לו כל קשר מילולי לאחרים: היא נַעֲלָה, מרוממת, משורש ע-ל-ה. וגם בעלה לא שייך לכאן, פרט לכך שהוא מחכה מחוץ לבית ומתחרז יפה במשפט.
בלשונות העמים, הנעליים שואבות ממקורות שונים ומגוונים. הלטינית המוקדמת caliga לסנדל, כמו זה ששימש את החיילים הרומאים, התגלגלה לכינויו של הקיסר קליגולה, "מגף קטן", שכונה כך מפני שכילד נהג להסתובב עם אביו בין החיילים בלבוש צבא. זה עזר לו מאוד גם להפוך למותג בתחום נעלי נשים. מאותו מקור מילולי, כנראה, המילה קַלְגַּס לציון חייל, לוחם. מאוחר יותר, דווקא צורתה המחודדת של הנעל יצרה נגזרת אחרת, וממנה scarpa באיטלקית לנַעַל (בלי שום קשר לגבינת מַסְקַרְפּוֹנֶה), כאשר השורש המוקדם הוא scalpere, לחתוך, לגלף, לגרד. ממנו קיבלנו למשל את סכין המנתחים, ה-scalpel, שהוא הקטנה של סכין המנתחים הלטינית scalprum (אבל הקשר ל-scalper, המקַרְקֵף, הוא מקרי בלבד!) ומכאן גם sky scrapers, גורדי שחקים. קרובה להם במשמעות וכמובן בשורש המילולי גם המילה sculpture, פסל, כי זה מה שעושה האומן: חותך, מגלף, מגרד. הקשר המילולי לוקח אותנו גם לאנגלית sharp, חד – וגם למילה scarp, מדרון, שיפוע חד, כמו זה שיש בחומה. ההקשרים האלה ממש אינם חד-משמעיים: כך, למשל, יש מי שרואה את מקור הנעל האיטלקית, ה-scarpa – בשורש גרמני שפירושו עצם מחודד, ובמילה קרובה שפירושה כִּיס-עוֹר, ובכך היא קרובה לנעל.
ולפני שנישַל נעלינו מעל רגלינו, רק נשלים בעניין הסוליה, שהיא חלק בלתי נפרד (לפחות בזמן שקונים אותה…) מן הנעל. בעברית היא סוליה ובאנגלית היא sole והכל כנראה מן הלטינית solea באותה משמעות. מי שזכה מן ההפקר הוא דג סול, sole באנגלית וגם בצרפתית, דג סנדל בעברית, שהוא בן לסדרה גדולה של דגים סוליתאים (המוּכּרים כדגי משה רבנו), על שם הסוליה שהם דומים לה. דמיון לפריטי-הנעלה כבר הביא לכינויים של יצורים חד-תאיים מיקרוסקופיים בשם סַנְדָּלִית – ואילו הגַ'בֶּטָה שאנחנו אוכלים לתיאבון היא בעצם ciabatta האיטלקית (קרובה של zapata הספרדית), וכבר סיפרנו על כך שדמיונו של המאפה לנעל-בית הוא שהִקנָה לו את שמו.
וכאן אנו נועלים את הדיון.
כתיבת תגובה