על מקור הצירוף "עונג שבת" שחידש חיים נחמן ביאליק.
מנחם: שלום. כאן מנחם פרי. 79 שנים מלאו היום לפטירתו של חיים נחמן ביאליק, ולכבודו אנחנו רוצים לדבר היום על עונג שבת. שלום לרות אלמגור רמון.
רותי: שלום מנחם. ב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל – הוא היה אז בן חמישים ואחת – סופר עברי מפורסם ונערץ. כעבור שנים אחדות בנה לכבודו הנדבן שמואל בלום את תאטרון אוהל שם, וביאליק העביר לשם את מפעלו התרבותי "עונג שבת" (עוד קודם לכן הנהיג ביאליק את מפעל התרבות– בבתים פרטיים בקונסרבטוריון שולמית ובגימנסיה הרצליה, אך כשנבנה אולם אוהל שם הועבר המפעל לשם והיה ללהיט בקרב אנשי התרבות בתל-אביב).
את השם היפה "עונג שבת" שאב ביאליק מן המקורות העבריים שהיו נהירים לו לפרטי פרטיהם מלימוד ומקריאה: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", אומר הנביא ישעיהו, ובתלמוד, במסכת שבת כתוב: "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו". ובהמשך: "כשהוא אומר וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו?" וכאן מובא תפריט מענג: "בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין" והצעה צנועה יותר: "אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג".
הצירוף "עונג שבת" מעוגן אפוא היטב במקורות העתיקים שלנו. זאת הייתה דרכו של ביאליק בחידוש צירופי לשון, והוא אהב לחדש צירופים יותר משאהב לחדש מילים. נתענג על כמה מהם: 'חתימת דשא' – על פי הצירוף "חתימת זקן", הנאמר בתלמוד על יוסף – שאחיו לא הכירו אותו מפני שיצא בלי חתימת זקן וחזר בחתימת זקן, נבואת לב – צירוף שביאליק חידש לתרגום אינטואיציה, מראות שתייה – המראות המכוננים, היינו אומרים היום, שעיצבו את חייו – על פי אבן השתייה – אבן היסוד – התשתית. ובסיפורו "ספיח" כתב ביאליק: "פיחם את הפפירוסה כלאחר אצבע", וגם: "אין תורתם נכנסת ללבי אלא כלאחר אוזן" – על פי 'כלאחר יד'. צירופי לשון של אמן הלשון – חיים נחמן ביאליק.
מנחם: תודה רבה לרות אלמגור-רמון.
כתיבת תגובה