על מקור המילה צליין והקשר שלו לארמית ולתפילה.
מנחם: שלום לרות אלמגור-רמון. כאן מנחם פרי. שנה כללית חדשה החלה היום, ובתקופה הזאת של השנה אנחנו מארחים בארץ צליינים רבים – מניין המילה 'צליין' – מה פירושה?
רותי: את המילה 'צליין' מוצאים פעם אחת במקורותינו הקדומים, ודווקא בצורת הנקבה – צליינית. "בתולה צליינית" נמנית במסכת סוכה בתלמוד, לצד "אלמנה שובבית", ברשימה של "מבלי עולם" – הגורמים לעולם להתבלות, להיהרס. אותה "בתולה צליינית" הייתה נוקטת כנראה גינונים של תפילה, שהעידו על זיוף, על חוסר כוונה אמיתית. השורש צל"ה מוכר לנו מן הארמית של ספר עזרא, ומשמעו להתפלל: "וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי", ומתפללים לחיי המלך ובניו. המלך הוא כורש מלך פרס.
בתלמוד מוצאים את הביטוי הארמי "צלותיה דאברהם אבינו" – זמן תפילתו של אברהם אבינו, זמן תפילת המנחה. צלוֹתא בארמית, ובעברית, באותה תקופה: צלוֹת. באחד המדרשים מספר תלמיד לרבו איך נשאו אותו הגלים ומסרו אותו זה לזה עד שהגיע לחוף מבטחים בזכות תפילתו של הרב: "בצלותך", הוא אומר לו, "טרדני הגל לחברו, וחברו לחברו, עד שהגיעוני ליבשה". וכאמור יש בתלמוד "בתולה צליינית", ואף על פי שזאת הופעתה היחידה של המילה, והגרסה שם איננה בטוחה, בהשראתה מכונה נוצרי מאמין הבא לארץ ישראל לבקר במקומות המקודשים לו – צליין.
מנחם: רא"ר – תודה רבה.
כתיבת תגובה