בלשון חז"ל מופיעה המילה כולהם – גלו מה הסיבה לצורה הזו וגם איך הוגים אותה.
שלום שמעון,
כפי שציינת, את הצורה כולהם אנו מוצאים אך ורק בלשון חכמים המאוחרת יותר (החוקר יחזקאל קוטשר כינה אותה "לשון חכמים ב'), מהתקופה לאחר שפסקה העברית להיות מדוברת, ורק בספרות מארץ ישראל, כלומר: בירושלמי, במדרשי הלכה (מעט במכילתא ובספרי) ובבראשית רבה.
יש כאן באמת השפעה ארמית ברורה. בניבי הארמית צורות הכינוי הזה הן: כולהון (לרבים), כולהין (לרבות).
הסיבה שאיננו מוצאים את הצורה במשנה היא, כנראה, שרק בתקופה שכבר פסקה העברית מלהיות מדוברת הצליח הכינוי הארמי לחדור. נראה שלבבל לא חדרה הצורה כלל.
[זה לא נשלח: בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, עמ' 192; סוקולוף, בראשית רבה, עמ' 278 (בקובץ).]
המשך ההתכתבות:
שלום שמעון,
כל דבריך בצרופה נכונים: אכן ישנה הצעה (כבר נמצאת בדקדוקם ההיסטורי של באואר-לאנדר) לקרוא במקום כֻּלָּהַם התמוה – כֻּלְּהֶם, ואם כן זו בדיוק הצורה שאנחנו מדברים עליה (ברור שגם בשלבים שקדמו לצורות העבריות הייתה ה"א בצורה הזאת: השווה: חֶלְבְּהֶן, פָּתְהֵן).
גם התיקון שמציעים ב-BH נשמע סביר: במקום הה"א הלא רגילה בסוף כֻּלֹּה, ובמקום צורת הכתיב המוזרה מקללוני, אנחנו קוראים: כֻּלְּהֶם קִלְּלוּנִי. בשני המקרים תיקננו רק את הניקוד והחלוקה אבל לא את האותיות עצמן.
כתיבת תגובה