על ניקוד כ הדמיון בפתח לעומת בשווא (צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרח, לעומת ההמשך: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה) ועל ניקוד בסמיכות כשלכאורה אין כזו, כמו בִּמְקום ש-, אַחַד מ-.
השאלה:
המאמר ממש מרתק, וקשה להאמין שזה מאמרו הראשון של מישהו… כל כך מעמיק, עתיר מידע ומשופע מובאות והשוואות למחקרים קודמים.
בעוונותיי לא קראתיו מעולם, וגם כשעבדתי במילון ההיסטורי בכתב יד קאופמן, ראיתי בצורות שאותיות השימוש שבהן מנוקדות בתנועת a צורות מיודעות.
אני זוכרת שבמקרא כ הדמיון מנוקדת פעמים רבות בפתח, כגון "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרח, אבל ההמשך: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". האם גם כאן אין לראות יידוע? הפסוק כמעט מוכיח זאת. אבל למה כאן כַּ וכאן כְּ? בוודאי כבר כתבו על זה…
מעניין במיוחד עניין "בִּמְקום ש-". אני נוהגת לדבר על כך בשיעורים, ואומרת ש'סמיכות' היא עניין רחב יותר מ-constructive, ושברגע ששני שמות עצם נאמרים בהקשר מלא, הרי הם מצד הטעם כמילה אחת, והמבנה הוא מבנה סמיכות. אני מביאה את הדוגמה הזאת, של "מקום ש-", במקרא ובמשנה, וגם את הדוגמה של "אַחַד מ-", כגון "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג ב). בהקשר הנורמטיבי, היום, בשידור, הצורה הזאת תיחשב שיבוש, כגון: "אַחד מהסיפורים המרתקים"…
התשובה:
ראשית, תודה על הקריאה הנדיבה של מאמרי ועל המחמאות. אינני מרגיש שהחיבה למחמאות פוחתת אצלי עם הגיל…
בעניין "צדיק כתמר יפרח" וכו' – אכן כתבו כבר, שכשבא לוואי (לרבות משפט זיקה) אחרי השם, הוא "מייתר" את היידוע; ויש דוגמאות רבות לכך במקרא. ראי למשל ב"מלחמתה של לשון" לבן-חיים, עמ' 97.
אשר ל"אַחַד" – דברייך מעניינים. נכון שרוב היקרויות "אחד מ-" הן בניקוד הזה, אבל יש גם "אֶחָד מהם לא נותר" בתהילים קו, יא. ומצד שני יש גם אַחַד שלא בהקשר כזה, למשל: "שכם אַחַד על אחיך" (בראשית מח, כב); "עד אַחַד לא נעדר" (שמואל ב' יז, כב").
גם בעניין "מקום אשר/ש" דברייך בהחלט מתקבלים על הדעת.
תודה גם על הבאת דברי התלמידים – אכן נראה שקראו היטב וגם הפנימו. כמובן יש מקום לפעמים "לדייק" את דבריהם, ואני בטוח שעשית זאת בהערותייך.
ושוב תודה, גם על המאמץ להוציא את הדברים ולשלוח לי.
כתיבת תגובה