גלו אם יש קשר בין תאווה ובין תאב דעת, בין תיאבון ובין תאוות בצע.
מנחם: שלום לרות אלמגור-רמון, כאן מנחם פרי, והיום נשיב על שאלתה של יונית יעקב מירושלים – למה אנחנו כותבים "תאוות בצע" – תאווה בווי"ו, אבל "תאב בצע" – בבי"ת?
רותי: באמת שאלה מעניינת. נאמר תחילה שבמקורות העבריים אין לא תְּאב בצע ולא תַּאוות בצע. יש, בתנ"ך "בצע כסף": המילה 'בצע' פירושה 'נתח', 'חיתוך', ויש בו מן החיתוך או הלקיחה, של כסף, שלא ביושר.
תאווה, מן השורש או"ה שמשמעו לרצות, לרצות מאוד: 'תאוות לב' ו'תאוות נפש' יש בתנ"ך, והצירוף הראשון, מימי גן העדן, הוא 'תַאֲוָה לָעֵינַיִם' – תאוותה של חוה למראה פרי העץ האסור. עד כאן תאוה – כאמור משורש או"ה, והתי"ו נוספת לשורש, איננה מן השורש.
אבל יש שורש אחר לגמרי, שהתי"ו היא חלק ממנו – השורש תא"ב – בבי"ת בסוף, ומשמעותו דומה – לרצות עד מאוד. מכאן תיאבון – רצון האכילה: "לא יאכל אדם בשר אלא לתאבון", אומר התלמוד במסכת חולין. אפילו תַּאֲבָה, בבי"ת, מוצאים במקורותינו – בתנ"ך, במזמור תהלים: "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת" כתוב שם – נפשי כמהה למשפטך, לשיפוטך. יש כאן אפוא שני שורשים שאינם קשורים זה לזה, או"ה – בווי"ו, ותא"ב – בבי"ת, אבל קרבת הצליל וקרבת המשמעות מקרבת אותם זה לזה בתודעתנו, עד כי שניהם קשרו קשר עם מילה אחת – בצע, ויצרו את הצירוף תאוות בצע, תאווה בווי"ו, ולצדו את הצירוף: תאב בצע – תאב בבי"ת – לשון תיאבון.
מנחם: רא"ר – תודה רבה, ותודה ליונית יעקב על השאלה.
כתיבת תגובה