וגם על הקשר בין תענית, עינוי וענווה.
מנחם: שלום, כאן מנחם פרי ורות אלמגור-רמון. י"ג באדר היום – תענית אסתר. תענית אנחנו אומרים, אף על פי שאסתר אמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם". למה 'תענית' אסתר ולא 'צום' אסתר?
רותי: העברית של ימינו, העברית החדשה, ירשה מילים ומתכונות לשון מכל הרבדים שקדמו לה. הרבדים העיקריים הם לשון המקרא – התנ"ך, ולשון חכמים, המתועדת אצלנו במשנה, בתלמוד ובמדרשים. אסתר משתמשת בשורש המילה האופיינית ללשון התנ"ך – צום, ואילו לצום שנקבע לזכר הצום שלה עצמה קראו חכמי ימי-הביניים 'תענית' – המילה האופיינית ללשון המשנה. 'תענית' יש בתנ"ך רק פעם אחת – בספר עזרא. ואולם "עינוי הנפש" שמשמעו צום שכיח בתנ"ך: על עינוי הנפש נצטוו בני ישראל ביום הכיפורים, ומכאן מצוות הצום ביום הזה. תענית אפוא – לשון עינוי. מי ששרוי בתענית מענה את גופו ואת נפשו. הקשר שבין תענית לבין עינוי גלוי לאוזנו של כל דובר עברית. ואולם גלוי פחות הקשר שבין עינוי למילה אחרת מאותו השורש – ענווה: המעונה – מדכאים אותו ומכניעים אותו. הענוותן – מכניע את עצמו, מדכא את יוּהרתו.
המשמעות היסודית של השורש היא לחץ והכנעה, והמשמעות הזאת התפתחה, ראינו, בשני כיוונים: האחד – ענווה, הכנעה עצמית, והשני – עינוי.
הנה שוב, כפי שכבר הראינו בשורשים אחרים – חיוב ושלילה בשורש אחד – עינוי וענווה, ולשניהם הגענו מתענית אסתר.
מנחם: רות אלמגור-רמון – תודה.
כתיבת תגובה