"רגע של עברית" לכבוד מר מתן וילנאי
ראשית משהו על הדקדוק ההיסטורי המשוקע בשמך הפרטי: אילולא היו אבות אבותינו עצלנים בלשונם היה שמך "מַנְתָּן". אלא שהנו"ן, אות ידועה בחולשתה, ביטלה את אישיותה מפני התי"ו שלידה ונבלעה בה, וכך נולד 'מַתָּן'.
ולא זו בלבד – אילולא חולשתה של הנו"ן היה פועל על מַנְתָּן חוק שפעל על כל בני משקלו האחרים שאין בהם נו"ן, והיה הופך אותו ל- מִנְתָּן. זה החוק הידוע שהפך את מַגְ'דַל למִגדל, למשל. (הערבית שמרה כאן על הצורה המקורית שהייתה משותפת ללשונות השמיות האחיות).
ומאחר שנולד מתן, הייתה התנהגותו נטולת כל אינדיווידואליזם: בתנ"ך לעולם הוא חלק מצמד, והצמדים שופעים טוּב וצניעות: "מתן בסתר" – צמד של ענווה, "מתן אדם", "איש מתן", "תרומת מתן" – כולם ביטויים של נדיבות הלב; ויש שהצמד מַבּיע שפע: "מוהר ומתן" מבטיח שכם בעבור דינה בת יעקב. צמדי "מתן" אחרים טבעו חכמי המשנה והתלמוד: "מתן תורה", "מתן שכר", וגם "משא ומתן": 'משא', מן הפועל 'לשאת', משמעו המקורי – לקחת. 'משא' שהוא לקיחה ו'מתן' שהוא נתינה חוברו יחדיו ל'משא ומתן'. השימוש המקורי של 'משא ומתן' היה בתחום המסחר – מיקח וממכר, וגם בתחום יחסי האנוש – התנהגות והתנהלות: "יהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות", אומרת מסכת יומא בתלמוד. היום הצטמצמה משמעותו של 'משא ומתן' ללקיחה ונתינה בתחום הדיבור – דין ודברים.
הצמדים האחרים – "מתן תורה" ו"מתן שכר" – מצטרפים יחד במדרש שיר השירים, ובו יש רמז ברור לפוליטיקה, אלא שבמקום פוליטיקאים מככבים שם עשרת הדיברות: כל דיבר ודיבר הולך ועושה לעצמו נפשות: "הדיבר עצמו", אומר המדרש, "היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבלֵני אתה עליך?" וכאן הוא מונה את מעלותיו בעיני הבוחר ואומר: "כך וכך מצוות יש בי… כך וכך גזירות יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי, והוא (האזרח) אומר: הן הן – מיד הדיבר נושקו על פיו, עד אשר כל אדם מישראל מקבל את כל התורה כולה".
מסע השכנוע היה מורכב אפוא מ"משאים ומתנים" כמספר האנשים כפול מספר הדיברות, כלומר פי עשרה מנפח פנקס הבוחרים.
ואולם האם נכללו בו גם נשים? מן הבחינה הזאת אין ספק שהתקדמנו, ותעיד הדרך שבה הונצחת, מתן, בעברית החדשה. בשלושה מסמכים חשובים של משרד המדע, התרבות והספורט מצאנו כתוב: "מתן הזדמנות שווה לנשים". ובמסמכים אחרים מצאנו צירופים אחרים: הִנֵּה בחוק הספריות הציבוריות יש "מתן ייעוץ וסיוע לקוראים" ו"מתן מסמך שנועד להישאר בידי הקורא"; בחוק הספורט: "מתן עדיפות לאגודה", "מתן הכרה" ו"מתן תעודות הסמכה". וכמעט בכל המסמכים מצאנו "מתן תקציבים" ו"מתן אשרַאי", מה שנקרא בפי לוי אשכול "מתן אשראִי".
הנגיעה הזאת בהיסטוריה תוביל אותנו אל השם ההיסטורי 'וילנאי': ראשיתו בעלם חיפני צעיר שהתאווה ללמוד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין בירושלים. ואולם לא היה לו לא מתן אשראי, לא מתן הקצבה ואף לא מתן דמי כיס, והוא שם פעמיו לירושלים ברגל. עד העיר לוּד צעד בשתי רגליו, ושם אסף אותו נהג קטר והעלה אותו לירושלים. כשהתייצב לפני דוד ילין שאל אותו "מה שמך", והוא השיב "זאב וילנסקי". וכך מתאר את המשך החוויה אבא זאב בספרו "ואהבת לארצך כמוך": "כאן קרב אליי ואמר: צריך שם עברי. קרא לעצמך לפי שעה זאב וילנאי עד שאמצא לך שם מתאים. עם כל הערכתי לווילנה עיר ואם בישראל, ירושלים דליטא, רציתי להיקרא בשם מקום בארץ ישראל. חיפני, כרמלי, חרמוני או ירדני. ומתוך אהבתי למשעולֵי ארצנו אולי אף הייתי בוחר בַּשם משעולִי. אלא שלא כך אירע, והשם הארעי – "לפי שעה" – נשאר לתמיד*.
וכך אנחנו נפרדים היום לא מן השר מתן חיפני, לא ממתן חרמוני ואף לא ממתן משעולי, אלא מן השר מתן וילנאי. נפרדים ומאחלים לו ולנו, שתימצא הדרך לשוב וליהנות מגודל כישוריו ואישיותו ומטוב מזגו.
*תודה ליהודה זיו על שהגיעני אל הדברים האלה.
כתיבת תגובה