על אבן נגף מהתנ"ך ועד ימינו.
עם האבנים הרבות המשמשות במטבעות לשון בעברית נמנית גם אבן הנגף.
לנגוף פירושו להדוף, להכות וגם לנחול תבוסה. בן יהודה כותב במילונו ש"נֶגֶף היא נגיעה חזקה ופתאומית בדבר מן הדברים".
כאשר הכין משה את בני ישראל לקראת מכת הבכורות הודיע להם שאסור לאיש לצאת מפתח ביתו עד הבוקר: "ועבר ה' לנגוף את מצריים…." ואלוהים אמר למשה: "ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית". מכאן התרחב הפירוש של השורש נג"ף גם ל'מגפה' – מכה קשה המפילה חללים רבים.
כאשר אדם הולך ברחוב הוא עלול להיתקל באבן וליפול. האבן הזאת היא מכשול בדרכו: "על כפיים יִשָּאוּנְךָ פן תיגוף באבן רגלֶך" כתוב בתהילים.
אבן הנגף הייתה במקורה מכשול מוחשי בלבד, אבל כבר בתנ"ך היא משמשת בהשאלה, כמטבע לשון. ישעיהו הנביא מדבר על סדרה של מכשולים במשמעות מושאלת: "אבן נגף, צור מכשול, פח ומוקש". היום אבן נגף היא רק מכשול במובן המופשט – בספרות וגם בדיבור: מתברר שהשכלתו הגבוהה הייתה לו לאבן נגף והוא לא זכה במשרה.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה