על מקור הביטוי "כאבן שאין לה הופכין".
הספר הזה מונח כאן כאבן שאין לה הופכין – אין איש קורא בו. אבן שאין לה הופכין – דבר שאין בו שימוש.
במסכת סנהדרין מסופר שהשלטונות הרומיים אסרו על חכם להסמיך חכם אחר להיות מורה הוראה, וכל מי שיפר את הגזרה – גם המסמיך וגם הנסמך – ייהרג. רבי יהודה בן בבא לא הסכים לקבל עליו את הדין. מֶה עשה? "הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות, בין אושא לִשפרעם וסמך שם חמישה זקנים." לאחר שנודע הדבר לשלטונות, לא רצה רבי יהודה שהחכמים יסכנו את חייהם ואמר להם: "בני, רוצו" כלומר תברחו. "ומה תהא עליך?" שאלו החכמים. ענה להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין." – יעשו בי כרצונם. ואכן, הרומאים הרגו את ר' יהודה בן בבא.
אבן שאין לה הופכין – כאן כפשוטו – דבר המונח בלא תנועה, ומכאן חפץ בלא שימוש, שאין איש מתעניין בו.
גם בספרות החדשה וגם בימינו אלה מרבים להשתמש בו באותה משמעות: בספרו צל הפוך כתב הזז: "…אלף קונטרסים… שמונחים אצל המדפיס כאבן שאין לה הופכין."
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה