על ההתפתחות במשמעות של "בודד" ומה הניסוח המומלץ במקום: "נשארו עותקים בודדים מהספר".
מרבים לדבר היום על 'חיילים בודדים'. חייל בודד הוא חייל החי בארץ בגפו. וגם אם מפיגים את בדידותם של החיילים האלה, עדיין נכון לומר עליהם 'בודדים' בשל ריחוקם מבני משפחתם.
ואולם במשפטים כגון: "רק בודדים באו להפגנה", לא על בודדים צריך לדבר אלא על אחדים או על מעטים.
בודד הוא אדם הנמצא לבדו או החש בדידות. "אין בודד במועדיו", כתוב בישעיהו. כלומר, כל החיילים נועדים יחדיו, מתאספים ומתגוננים כאיש אחד, ואין בהם חייל העומד לבדו מול האויב. מכאן אף מקורו של הביטוי "בודד במועדו" שפירושו יועד לבדו, נועד 'עם עצמו'.
בתנ"ך ובספרות חז"ל 'בודד' מוסב רק על בני אדם ולא על עצמים. אבל בספרות החדשה הוא משמש גם בהשאלה לתיאור מקומות נידחים. 'כפר בודד' למשל אצל ביאליק, הוא כפר נידח. אבל מי שאומר "רק כפרים בודדים חוברו למערכת הכבלים" איננו מתכוון לכפרים נידחים אלא למספר קטן של כפרים. אם כן, לא 'בודדים' מתאים כאן אלא מעטים, אחדים או יחידים. ספר שכמעט אזל מן החנויות, לא נאמר עליו: "נשארו עותקים בודדים" אלא "נשארו עותקים אחדים או יחידים." ועל חלונות הראווה של חנויות הנעליים במקום 'זוגות בודדים' רצוי: זוגות יחידים או זוגות אחדים.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה