על בודדים לעומת אחדים.
מרבים לדבר היום על 'חיילים בודדים'. חייל בודד הוא חייל החי בארץ בגפו. וגם אם מפיגים את בדידותם של החיילים האלה, עדיין יש מקום לומר עליהם 'בודדים' בשל ריחוקם מבני משפחתם.
ואולם במשפטים כגון: "רק בודדים באו להפגנה", לא על בודדים צריך לדבר אלא על אחדים או על מעטים. בודד הוא אדם הנמצא לבדו או החש בדידות. "אין בודד במועדיו", אומר ישעיהו. כלומר, כל החיילים נועדים יחדיו, מתאספים ומתגוננים כאיש אחד, ואין בהם חייל העומד לבדו מול האויב. מכאן אף מקורו של הביטוי "בודד במועדו" שפירושו נועד לבדו, 'עם עצמו'.
בתנ"ך ובספרות חז"ל 'בודד' מוסב רק על בני אדם ולא על עצמים. אבל בספרות החדשה הוא משמש גם בהשאלה: 'כפר בודד' למשל אצל ביאליק, הוא כפר נידח. בודד כמו מבודד. אבל מי שאומר "רק כפרים בודדים חוברו לרשת הכבלים" איננו מתכוון לכפרים נידחים אלא למספר קטן של כפרים.
אם כן, לא 'בודדים' מתאים כאן אלא מעטים, אחדים או יחידים. ספר שכמעט אזל מן החנויות, לא נאמר עליו: "נשארו עותקים בודדים" אלא "נשארו עותקים אחדים או יחידים." ועל חלונות הראווה של חנויות הנעליים במקום 'זוגות בודדים' רצוי לכתוב: זוגות אחדים או זוגות יחידים.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה