על הקשר בין מצח ובין נחושת.
בווידוי ליום הכיפורים מכפרים בין השאר "על חטא שחטאנו לפניך בעזות מצח". חלקי גוף רבים משמשים לנו ביטויים המעשירים את הלשון, ובדרך כלל הם מבטאים גם דברים חיוביים וגם שליליים, גם שמחים וגם עצובים.
המצח משמש בשני ביטויים ידועים ולשניהם אותה משמעות המורה על התנהגות שלילית: 'עזות מצח' ו'מצח נחושה' – חוסר בושה, חוצפה רבה, עקשנות, שחצנות, גסות רוח: "כל אדם שיש לו עזות מצח מותר לקרוא לו רשע" ,כתוב בתלמוד במסכת תענית.
עזות מצח נחשבת אפוא לרשע. אנשים בעלי מצח נחושה היו עוד בלשון התנ"ך: "מדעתי כי קשה אתה, וגיד ברזל עורפך ומצחך נחושה", אומר ישעיהו בדברי התוכחה שלו לעם ישראל. על-פי ההקבלה שבפסוק – ברזל ונחושה – ברור ש'נחושה', היא נחושת. נחושת ונחושה – מילים נרדפות בתנ"ך, ופירוש מצודת דוד מפרש את הביטוי "מצח נחושה": "כן ייאמר על מי שהוא… מרים מצחו ומחזקו כנחושת." ומכאן בימינו – לחיוב דווקא: 'החלטה נחושה' – החלטה נמרצת, ומי שנחוש בדעתו, דעתו חזקה כנחושת ואין הוא מוכן לשנותה. הנביא יחזקאל מכנה את העקשן והחצוף 'חזק מצח'. נראה שהמצח, חזית הפנים, קשור אצלנו בחוסר הבושה, בחוצפה ועל כך צריך לכפר ביום הכיפורים.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה