על המשמעות המקורית של חוסן בתנ"ך ואיך התגלגלה המשמעות למילה חיסון ומחסן.
"לא לעולם חוסן", הזהירו הגולשים באתר אינטרנט, "אם לא תפחיתו את הפרסומות תאבדו אותנו".
לא לעולם חוסן, פירושו היום: לא לעד יעמוד הכוח. חוסן – מלשון חסון – חזק: "כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" – הנביא עמוס ממשיל את כוחם של האֱמורים לחוזקם של עצי האלון. ואולם חוסן בתנ"ך פירושו אוצר, דבר שנאגר ונשמר, וממנו נגזרו בלשון ימינו מחסן, מחסנאי ומחסנית. "וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת… בְּיַד אֹיְבֵיהֶם", אומר ירמיהו על האיום מבבל. הביטוי "לא לעולם חוסן" מקורו בספר משלי, ופירושו: העושר והרכוש לא יתקיימו לעולם. "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר" – הנזר, הכתר – סמל לעושר, לא יתקיים לנצח.
ואולם הגבול שבין עושר לבין כוח אינו חד.
רד"ק, ר' דוד קמחי, מפרש במקום אחד: חוסן – כוח, כמו חָסוֹן. וזוהי המשמעות הרגילה בלשון ימינו: החוסן הלאומי הוא הכוח הלאומי. מן המשמעות הזאת של השורש חס"ן גזרו בימי הביניים לחסן – לחזק, ולהתחסן – להתחזק. ובעברית החדשה קיבל החיזוק הזה משמעות מיוחדת: הקניית יכולת לגוף להתנגד לחיידקים ולנגיפים ולדחותם. חוסן – בתנ"ך עושר, ובימינו כוח: לא לעולם חוסן.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה