נקב

אתמול דיברנו על הצירוף 'לנקוב שם'. לנקוב – לקבוע, לציין – ואמרנו שמובנו המקורי של הפועל 'לנקב' הוא לחורר. חגי הנביא מוכיח את העם על שהתרשל בבניית בית המקדש ומפרט את עונש: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה… וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב" – לשכר לא יהיה כל ערך, כאילו  שמו אותו בתוך כיס שיש בו חור.

מאותו שורש נגזרו גם נֶקֶב, נקבובית, נְקֵבָה, ונִקְבָּה – מחילה חפורה, וגם מַקֶבֶת – פטיש שמכים בו על יתד או על אזמל, כמו המקבת שבה הרגה יעל את סיסרא.

בלשון חכמים יש גם לְנַקֵב: על הפסוק בספר משלי "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם" אומרים בתלמוד: "ואין קבה אלא קללה שנאמר: 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל'". אלה דברי בלעם לאחר שנאלץ לברך את בני ישראל במקום לקללם. לפי הדברים האלה בתלמוד יקבהו פירושו יקלל אותו. ואולם בהמשך הדברים בתלמוד אומר חכם אחר: יקבוהו – "מנקבין אותו ככברה". ובאמת יש הקשרים שבהם שני הפירושים סבירים – חורר וגם קילל, והמילונים אף נחלקים בקשר שבין שתי המשמעויות: יש הרואים כאן שורש אחד ויש המביאים שני שורשים נפרדים: ננקב – חורר, ונקב – קילל.

כתבה: נורית אלרואי

מה דעתך על אלה?

מדד – 40 שנה למדד נסדאק יובל לאקדמיה למדעים – על מקור המילה מדע עורק – עורקים ילדים צהובים