על מקור הביטוי, מהו אוד ומה הקשר למושב אודים שבשרון.
'אודים מוצלים מאש' – נהגו לכנות את פליטי השואה. נבדוק מהו אוד מוצל מאש ומה מקורו של הביטוי.
אוד הוא מה שנשאר מגזיר עץ שחלק גדול ממנו נשרף בָּאש. מסכת מכשירין במשנה מונה את האוד עם הדברים העלולים לקבל טומאה כשנוגעים בהם מים: "הַמַּנִּיחַ אֶת הָאוּד בַּגְּשָׁמִים לְכַבּוֹתוֹ…" כתוב שם. כאן אוד כפשוטו, גזיר עץ שרוף בחלקו. ואולם בתנ"ך המילה 'אוד' משמשת בהשאלה: "הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֺהִים אֶת סְדֺם וְאֶת עֲמֺרָה וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה וְלֺא שַׁבְתֶּם עָדַי" מזכיר הנביא עמוס. אתם, שנשארתם חיים אחרי ההרס והחורבן, נמשלים לשארית של גזיר עץ שכמעט כולו נשרף. ורש"י מפרש: "שחורים וחשוכים וקדרים". ובספר זכריה נאמר על יהושע הכוהן הגדול, המנהיג הדתי של שבי ציון: "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ", שהרי יהושע היה אחד מגולי בבל וניצל מאש הגלות.
וכך החלו לכנות "אודים מוצלים מאש" את השרידים לאחר חורבן או מלחמה בכל הדורות, ובדורנו – את שארית הפלטה מן התופת של השואה.
כשהקימו ניצולי שואה מושב בחוף השרון, מדרום לנתניה, קראו לו – אודים – אודים מוצלים מאש.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה