המקור של כל אחד מהביטויים האלה, וגם: מהו "ברו".
נראה שהיושר והכנות היו חשובים מאוד בעיני אבותינו, ולשונם משופעת ביטויים המביעים את התכונה המכונה בימינו צביעות או דו-פרצופיות: אדם המדבר "בלב ולב" כאילו מדבר בשני לבבות, ואומר בכל לב דבר אחר: "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ", כתוב במזמור תהילים. 'בלב ולב' – דברי שווא ושקר או דברי חנופה. ומי שמדבר בלא לב ולב הוא, כמובן, אדם כן והגון.
אדם שאומר אחד בפה ואחד בלב גם הוא חושב דבר אחד ואומר דבר אחר. מסכת פסחים מציינת שלושה שהקדוש ברוך הוא שונא, והראשון שבהם: "המדבר אחד בפה ואחד בלב", שלא כאדם כן וישר, שפיו ולבו שווים – הוא אומר את אשר הוא חושב. "הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה, וְאָמַר מַעֲשֵׂר… עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים… לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וִלִבּוֹ שָׁוִין", אומרת המשנה.
ועוד ביטוי יש לנו לציין כנות או צביעות: תוכו כברו או אין תוכו כברו: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם", אומר רבא במסכת יומא שבתלמוד. בר – חוץ, ובמדרש מוצאים "תוך ובר" – פנים וחוץ.
בלב ולב, אחד בפה ואחד בלב, פיו ולבו שווים ותוכו כברו – כולם ביטויים מן המקורות המציינים כנות או צביעות.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה