על משמעות המילה, מקורה והאטימולוגיה שלה.
הגשמים האחרונים היורדים בארץ ישראל באביב נקראים מלקוש, מן השורש לק"ש המביע איחור בעברית, בארמית ובערבית.
מלקוש – מן התנ"ך: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ", מבטיח אלוהים לעמו לפני הכניסה לארץ. ובמדרש כתוב: "מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה".
חכמים התלבטו אם המלקוש מועיל או מזיק, שהרי הוא מאחר, מפגר, אך סמיכותו ליורה בפסוקים רבים מוכיחה, לדעתם, שהוא מבורך. הם "שיחקו" במילה מלקוש – דרשו אותה כאילו היא צירוף של שתי מילים: מל ו-קוש. למשל: "דבר שמל קשיותן של ישראל" – מל – חותך, כורת, לשון ברית מילה. קשיות – קושי. מל-קוש – קוטע את הקושי: כאשר הגשמים נעצרים לב העם מתרכך לחזור בתשובה, ובא המלקוש. ודרש אחר: "ממלא תבואה בקשֶיה" – המלקוש ממלא בקש את ראש הגבעול, השלב האחרון בגידול התבואה. ועוד: מל-קוש – "דבר שיורד על המלילות והקשין" – היורה יורד על רגבי השדה היבשים, ואילו המלקוש יורד על המלילות – השיבולים הבשלות – ועל הקנים היבשים והריקים שלהן.
מכל מקום המלקוש בכל רובדי הלשון העברית הוא שמם של הגשמים האחרונים, המאוחרים.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה