על מקור הביטוי "מטהר את השרץ בק"ן טעמים".
אתמול דיברנו על הביטוי "טובל ושרץ בידו", הנאמר על מי שמתוודה על עברה שעבר אבל אינו חוזר בו ממעשיו, והוא משול למי שטובל כדי להיטהר אך מחזיק שרץ בידו וכך אינו נפטר מטומאתו. אמרנו גם שמי שזורק את השרץ שבידו וטובל – מיד מוחלים לו על המעשה והוא שב ומיטהר. ואולם יש אנשים שבמקום לזרוק את השרץ שבידם הם מנסים לטהר אותו – "מטהרים את השרץ בק"ן טעמים" – בלשון התלמוד. במקום לחזור בהם מן המעשה הרע שעשו הם מנסים למצוא לו צידוקים מצידוקים שונים – ק"ן טעמים – מאה וחמישים תירוצים.
אגב הדיון ברב חכם שלא קבעו הלכה כמותו משום שדבריו היו הפכפכים וחבריו לא ירדו לסוף דעתו, התלמוד מספר על תלמיד שידע, כמו פרקליט מפולפל, לנמק היטב כל דבר והיפוכו: "היה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה". אבל ביבנה היה תלמיד ותיק שהיה מגדיל לעשות: הוא היה מצליח למצוא צידוקים גם למעשי עוול – היה "מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים".
וגם היום מי שמנסה להצדיק את העוול שהוא עושה ואת מעשי השחיתות שהוא מעורב בהם – מטהר את השרץ בק"ן טעמים.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה