על מלקוש, לקש, לקיש, ללקש ולהלקיש – כולם לשון איחור.
מלקוש הוא הגשם האחרון. מלקוש משורש לק"ש המביע איחור וממנו גם לֶקֶש. המילה לקש נתגלתה בפעם הראשונה בלוח גזר, לוח שנה חקלאי מימי שלמה המלך. 'ירחו לקש' שבלוח גזר הוא חודש הזריעה המאוחרת, או עונת המלקוש או הקציר המאוחר של העשב והחציר או החודש שבו צומח העשב, על פי דברי עמוס: "בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ". "לקש לשון מלקוש", אומר רש"י, ואחרים מפרשים: העשב הצומח עם רדת המלקוש.
בלשון חכמים אין לקש אך נוצר בה שם התואר לקיש, כמו אפיל המקראי – יבול המאחר להבשיל, בעלי חיים שאיחרו להיוולד וגם עונת הזריעה המאוחרת. וגם פועל נגזר מן השורש הזה. בתנ"ך הוא כתוב פעם אחת, בספר איוב: "…כֶּרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ". ילקשו – ילקטו את היבול המאוחר, שהוא יבול דל. ובלשון חכמים: מקום המלקיש את פירותיו – מקום שבו הפירות מאחרים להבשיל. ומי שמלקיש – מאחר לקיים הבטחה: "שמא אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם", כתוב במדרש. מלקוש, לקש, לקיש, ללקש ולהלקיש – כולם לשון איחור.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה