על מקור הביטוי "לא תחסום שור בדישו".
יחסו של התנ"ך לבעלי חיים היה יחס של התחשבות. בעשרת הדברות נכללת הבהמה עם המצווים לנוח בשבת, ובספר דברים כתוב: "לא תחסום שור בדישו" – אל תחסום את פיו של השור בשעה שהוא דש. נראה שהאיכרים נהגו לחסום את פי השור בשעת הדיש כדי שלא יאכל מן היבול. ורש"י מרחיב: "והוא הדין לכל בהמה, חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל". מדוע ציינו דווקא את השור?
השור הוא בעל חיים חזק מאוד – הליכתו אטית, אך הוא הולך בלא הפסקה. כנראה משום כך השתמשו בעיקר בשור לחריש ולדיש. התורה אסרה להתעלל בשור וציוותה שלא לחסום את פיו בשעת הדיש. ואולם האיכרים ראו שאם ירשו לשור לאכול כאוות נפשו, לא יישאר הרבה מן היבול, ומצאו תקנה: "תולה כפיפות (- סלים) בצווארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין" – אומרת המשנה, כלומר, היו תולים סל על צוואר השור וממלאים אותו באותו מין תבואה שהוא דש, וכך השור אכל והתבואה לא חוסלה.
היום 'לא תחסום שור בדישו' – משמעותו מושאלת: אל תצר את צעדיו של הזולת, אל תפריע לו במעשיו, ובדרך של הלצה – אל תקפיד עם מי שעוסק בענייני ציבור, גם אם הוא מלחך בדרך כמה טובות הנאה.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה