על מקור הביטוי "הלך החבל אחר הדלי" והקשר שלנו למשה רבנו ולאחי יוסף.
הדלי של ימינו עשוי בדרך כלל פלסטיק, והוא נקשר בעיקר בשטיפת רצפות או בעבודות בניין. ואולם בימי קדם היה בוודאי הדלי עשוי עץ או עור, ושימש בעיקר לדלות בו מים, לשאוב מים מן הבורות שהצטברו בהם מי הגשם.
בנותיו של יתרו חזרו הביתה מן הבאר וסיפרו לאביהן: "איש מצרי", משה כמובן, "הצילנו מיד הרועים וגם דלֹה דלָה לנו…". איך היו דולים מים בדלי? בעזרת חבל. לעתים היה החבל נשמט מן היד, הדלי היה נופל לבור ובעקבותיו הדלי. היום היינו אולי אומרים: הלך הדלי. אז אמרו: "הלך החבל אחר הדלי" – בהשאלה כמובן.
המדרש מספר שעוד לפני שהתוודע יוסף אל אחיו נזף בהם על שמכרו אותו לישמעאלים, ואמר ליהודה: העברה החמורה של האחים הגדולים גררה את העברה הקלה של האח הקטן בנימין – גניבת הגביע, כביכול – "הלך החבל אחר הדלי". הטפל נגרר אחרי העיקר, צרה גוררת צרה, עברה גוררת עברה.
היום האמירה הזאת משמשת באירוניה: למשל כשמשקיעים כסף במפעל כושל וגם הוא יורד לטמיון אומרים: "הלך החבל אחרי הדלי".
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה