גלו מי חידש את המילה גפרור ומה היו השמות האחרים שהוצעו לו.
מה מקורו של הגפרור העברי?
על קורותיו נביא מדבריו של ראובן מירקין. הוא מצא שאת המילה הזאת טבע מנדלי מוכר ספרים. גם בסיפוריו של מנדלי עברה המילה גלגולים אחדים. בסיפור 'בישיבה של מטה' הוא כתב "עצי גפרית". בגרסה הראשונה של 'עמק הבכא' כתב: "קיסם מגופר". "היא עומדת ונוטלת מין קיסם מגופר ומשפשפתו בכותל…" מגופר – מכוסה גופרית.
אבל נראה שמנדלי לא היה מרוצה מן המונחים שהוא עצמו טבע, ובגרסה מאוחרת יותר של 'עמק הבכא' חידש – גפרור: "נוטל אני מכיסי בֵּי גפרורין, משפשף ומשפשף ואין אחת ניצתת, עד שכלו כל הגפרוריות". בי גפרורין – בית גפרורים – קופסת גפרורים. ובספר הקבצנים הוא כתב: גפרורית. "ומיד כל מר יוצא מאחת הפינות שם, הגפרורית כבה ואין כלום".
גם ביאליק וש' בן-ציון כתבו – גפרורית. ולצד גפרור וגפרורית הציעו אחרים גיפרון, גפריתית ועוד. אבל נראה שבן יהודה לא התלהב מכל אלה, ואפשר לומר – לא נדלק, ובמילונו הוא כתב: מַדלֵק. וטשרניחובסקי הציע ציתה מן הפועל להצית.
היום הקיסם הוא גפרור בלשון זכר, ומצית גם הוא מכשיר להדלקת אש, ואילו המדלק – עדיין מחכה לתורו.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה