על הקשר בין רכילות ובין הליכה, וגם מה התקן בהגיית המילה "לרכל".
כאשר אומרים היום על אדם שהוא רכלן, מתכוונים שהוא מספר למישהו משהו על מישהו אחר. כך בלשון הדיבור. היום הרכילות היא גם מקצוע: בעיתונים אחדים יש מדור מיוחד לרכילות, וכותבו נקרא רכילאי.
ואולם במקורותינו רכילות אינה סתם העברת מידע מאדם לאדם על אדם, אלא לָשון הרע, השמצה. הדבר מתברר מן התלמוד הירושלמי: "זו רכילות – לָשון הרע."
את ההולכים רכיל פוגשים כבר בתנ"ך: "אנשי רכיל היו בך למען שְפָךְ דם." הרכלנים בירושלים גרמו לשפיכות דם, אומר אלוהים לנביא יחזקאל. ואכן כבר בספר ויקרא מצווים בני ישראל: "לא תלך רכיל בעמיך." הולך רכיל הוא אפוא מי שדרכו ללכת מאיש לאיש ולדבר דברי רכילות, להשמיץ. ואם כן, רכילות קשורה בהליכה, כמו רוכלות.
בפירוש לפסוק "לא תלך רכיל" רש"י כותב: "על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרַגֵל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים 'הולכי רכיל'".
מן השם רכילות נגזר בימינו הפועל 'לרכל'.
על פי הדקדוק הייתה הצורה צריכה להיות – לרכּל, כמו לרכּז, ואולם 'לרכֿל' הוא הנחשב בלשון הדיבור נכון.
היום אין צורך ללכת כדי לרכל, אפשר לעשות זאת בעמידה, בישיבה, בשיחת טלפון או בכל אמצעי תקשורת אחר.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה