מה שאוכלים נקרא מאכל, מה שאופים נקרא מאפה ומה שבונים נקרא מבנה – אבל מה ששותים אינו משתה אלא משקה.
מגילת אסתר ידועה במשתיה: "בשנת שלוש למולכו עשה [אחשוורוש] משתה לכל שריו ועבדיו." ומיד לאחר מכן הוא עשה משתה לכל העם "והשתייה כדת, אין אונס". "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים…" וכך התנהלו החיים בממלכה ממשתה למשתה.
ומה שותים במשתאות? משקאות. מה שאוכלים נקרא מאכל, מה שאופים נקרא מאפה ומה שבונים – מבנה.
ואילו מה ששותים הוא לא מִשתה אלא מַשקה. השורשים שת"ה ושק"ה משמשים לצד זה גם בפועל: כאשר אדם לוגם, הוא שותה, אבל כאשר הוא נותן לאחר לשתות הוא אינו מַשתה אותו אלא משקה אותו. וכך יש פיצול בין שתייה להשקייה מאז התנ"ך ועד ימינו.
אליעזר, אב הבית של אברהם השקה את הגמלים של רבקה מים אבל ביקש ממנה: "הטי כדך ואשתה." הוא השקה אותם ולא השתה אותם והם שתו את המים ולא שקו אותם.
"מי יצילנו מרעב ומי ישקנו כוס חלב" כתב ביאליק. ומכאן שיקוי הוא נוזל לשתייה, ובעיקר משקה מְרַפא.
נחזור למגילת אסתר: גם אסתר עשתה משתה, משתה ששינה גורלו של עם.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה