על המקור המפתיע של הביטוי "חמור נושא ספרים".
רותי: שלום לנורית אלרואי. כאן רא"ר, ולרגל פתיחת שבוע הספר העברי, השבוע היחיד הנמשך עשרה ימים, נדבר, נורית, על "חמור נושא ספרים".
נורית: על אדם שקונה וקורא ספרים רבים ואוגר ידע אך אינו מבין את מה שהוא לומד אומרים שהוא 'חמור נושא ספרים'.
רותי: והאמירה הציורית הזאת, מקורה בתרבות העברית?
נורית: בימי הביניים השתמשו בה כמה משוררים וסופרים יהודים בכתיבתם בערבית, למשל רבנו בַּחְיַי אבן פֿקוּדה בן המאה השתים-עשרה. בספר המוסר שלו 'חובות הלבבות' מפורטות עשר דרגות של חכמת התורה. 'חמור נושא ספרים' היא הנמוכה שבהן משום שמי שמסתפק בקריאת פסוקי התנ"ך בלי להבין אותם נמשל לחמור הנושא ספרים, כפי שכותב הרב עדין שטיינזלץ במאמרו בניית האישיות: "משא של ספרים במקום משא של קש, למשל, אינו הופך את החמור הנושא אותו לַחמורי פחות".
רותי: מעניין – יש אמרה כזאת גם בערבית?
נורית: כן. בקוראן. מתברר שכינוי הגנאי הזה נכתב שם על היהודים וזה תרגומו: "אלה שקיבלו את התורה אך לא קיימו את מצוותיה דומים לַחמור הנושא ספרי קודש", ההוכחה שהיהודים לא הבינו את הכתוב בתורתם היא שלא ראו במוחמד נביא. אבל המקור הקדום ביותר של הביטוי הזה הוא במשלי יוון העתיקה.
רותי: ואצלנו חמור נושא ספרים הוא סמלה של התאחדות הסטודנטים. נורית אלרואי – תודה רבה.
כתיבת תגובה