על משמעות הביטוי "כן ולא ורפה בידו" או "הן ולאו – ורפה בידו" ועל מקורו.
רותי: שלום, כאן רא"ר ונורית אלרואי. הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, השיב באחת ממערְכות הבֶּחירות על שאלה, בַּמילים "כן ולא", ובכך המשיך את דרכם של כמה מֵחכמי התלמוד, שנשאלו על דבר שבהלכה ובתשובתם הביעו ספק. מהו הביטוי התלמודי, נורית?
נורית: "אִין וְלָאו וְרָפְיָא בִּידֵיהּ", אומר התלמוד, כלומר כן ולא ורפה בידו. למשל, במסכת שבת, הגמרא מספרת שכאשר נשאל האמורא רב יהודה על סוגי כלים שמותר לטלטל בשבת לא הייתה לו תשובה החלטית. על כך התלמוד אומר: "אִין וְלָאו וְרָפְיָא בִּידֵיהּ", ורש"י מסביר: "רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר".
הסופרים בעת החדשה הרבו להשתמש בביטוי הזה – גם בעברית וגם בַּארמית. ביאליק פותח את מסתו 'הלכה ואגדה' ברעיון שההלכה נחרצת ואילו האגדה מפעילה את הדמיון ומשאירה מקום לספקות: "להלכה – פנים זועפות", הוא כותב, "לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל… וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן… "זו, – ההלכה – הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו" – האגדה – " … הן ולאו ורפה בידה."
רותי: כלומר ההלכה קשוחה, לא מתפשרת, ואילו האגדה אומרת "כן ולא" ואינה קובעת מסמרות.
נורית: נכון מאוד. וגם היום, בפסקי דין, אפשר למצוא בדברי התביעה או ההגנה: "כן ולא ורפה בידו" – הוא לא אמר דברים נחרצים.
רותי: נורית אלרואי – תודה רבה.
כתיבת תגובה