על הגיית "מגדרו" ועל מי שיושב על הגדר ועל מי שיוצא מגדרו.
יש מי שיושב על הגדר ויש מי שיוצא מן הגדר.
מי שיושב על הגדר – מתלבט, אינו יכול להחליט אם הוא רוצה להיות בתחום הגדר או מחוץ לתחומה.
מי שיוצא מגדרו, כאילו הוא עצמו מוקף גדר והוא יוצא מתחומה. בכך הוא חורג מן המסגרת הרגילה של התנהגותו. "בקיצור, יצא [רבי] מגְדֵרו וביקש לתת לנוח מכת לחי" כתב ביאליק בסיפורו 'מאחורי הגדר'". כאן היציאה מן הגדר היא מעשה שלילי, מעשה שנעשה מתוך כעס גדול.
ואילו בסיפורו של ש' בן ציון 'נפש רצוצה' מנסה אם למצוא אישה לבנה, "כלה יפה ומלומדה", ו-"הריהי יוצאת מגְדֵרה ונכנסת בּׁעובי הקורה…". כאן היציאה מן הגדר היא מעשה חיובי.
בשני המעשים אדם חורג ממסגרת התנהגותו הרגילה, באחד מהם הוא מתפרץ הכעס, ובאחר – יוצא מכליו כדי לעזור.
ומשהו על ההגייה של הביטוי 'יצא מגְדרו': על פי צורתה של המילה 'גדר' מתבקשת הנטייה: 'גְדרו" כמו זקנו מ- זקן או בצקו מ-בצק. ובאמת זאת הצורה הנכונה – יצא מגְדרו. ואולם האקדמיה ללשון העברית הכירה בצורה: יצא מגִדְרו'. הצורה הזאת כאילו גזורה מ- גֶּדֶר, שהיא צורת הנסמך של 'גדר'.
גדר – גִדְרו, כמו: דגל – דִגְלו. הוא יצא מגְדרו, או מגִדרו, והיכה את הנער, והיא, כדי להציל אותו, יצאה מגְדרה, או יצאה מגִדרה.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה