על דגל בימינו ובתנ"ך ועל אדם דגול ועל דוגל ברעיון.
היום אנחנו אבלים על חללי מלחמות ישראל, והדגלים מורדים לחצי התורן. את הדגל בן ימינו מגדיר בן יהודה במילונו ובלשונו: "חתיכה של אריג יקשרוה בראש הנס … לציין … עם מעם." זאת המשמעות בימינו.
בתנ"ך, בספר במדבר, דגל הוא יחידה צבאית, בעיקר יחידה חונה: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו". המשמעות הזאת מתיישבת עם אחת המשמעויות של הפועל דַגַ'ל בערבית הקלסית – לחנות. דגל הוא אפוא מחנה, מכאן – היחידה החונה, ומכאן – סמל היחידה החונה: על המילים "דגל מחנה יהודה", בתיאור מסעות בני ישראל, אומר במאה השתים-עשרה הפרשן אברהם אבן-עזרא: "ובדגל יהודה צורת אריה". היום דגל הוא הסמל בלבד – סמל של יחידה, תנועה או קבוצה מאורגנת כלשהי, וכמובן – סמל של מדינה. מן הדגל המתנוסס נגזר הביטוי 'אדם דגול', המתנשא בתכונותיו כדגל, וכבר בשיר השירים נשמעים דברי השבח: "דודי… דגול מרבבה". מזמור תהלים מרומם את שם אלוהים ואומר: "בשם אלוהינו נדגול". ומכאן דוגלים היום ברעיון, בעיקרון או בשיטה – מרוממים אותם ומנשאים אותם כפי שמנשאים דגל.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה