על מקור הביטוי ומהי צפיחית והקשר שלה לדבש.
בפורים אוכלים אוזני המן וגם צפיחית בדבש, אך מהי צפיחית בדבש – לא ברור.
צפיחית – פעם אחת בתנ"ך: "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ", כתוב על המן שירד מן השמים.
בן יהודה אומר במילונו: "צפיחית – עוגה שהייתה עשויה בדבש, אך לא נתברר לא מה הייתה צורתה ולא מה היו מעשיה", כלומר לא ידוע ממה הייתה עשויה. רש"י מפרש: בצק שמטגנין אותו בדבש. ובתרגומי התנ"ך צפיחית היא עוגה מבושלת בשמן ובדבש או עוגה דקה מקמח ומסולת. ייתכן שצפיחית קשורה בשורש הערבי צד"י פ"א חי"ת שפירושו לשַטח.
שרגא אירמאי, חבר האקדמיה ללשון העברית, מספר שהסופר יהודה בורלא שמע יום אחד שיך בדואי מבקש 'צופיחה בדיבס' – צפיחית בדבש, וקיבל פיתה דקה מרוחה בדבש תמרים. אם כן, ייתכן שהחידה נפתרה. מכל מקום אין ספק שהצפיחית בדבש מתוקה ולכן נקראו בשמה מיני ממתקים מטוגנים או אפויים שנהגו להגיש בפורים ולצרף למשלוח המנות לזכר הנקמה המתוקה בהמן הרשע.
"משלוח המנות… היה מורכב מאוזן המן גדולה… משני כיסנים… וכן צפיחית בדבש, שצימוק נעוץ בלבה", כתב שלום עליכם בסיפורו 'משלוח מנות'. והיום אפשר לומר שמעדני פורים כולם טעמם כצפיחית בדבש.
כתבה: נורית אלרואי
יהודה זיו מוסיף כמה פרטים על "צפיחית" – הוא ישב באולפן בעת ההקלטה:
גם בלשוננו שורש צפ"ח משמעותו "לשטח, לרדד" וממנו נגזרו "צַפַּחַת" (כד חרס שטוח, המיועד להינשא על המותן), "צִפְחָה" (סוג סלע, המתפצל ללוחות דקים המשמשים כרעפים וכלוחות כתיבה) ואף "צַפִּיחִית" (עוגיה שטוחה). מעניין, שגם בערבית מצויה "צַפְחַה" – צלחת שטוחה, מגש – וכן "צַפַאחַה" (דף בכרך של גוילי קלף, ואם איני טועה שאלה אותו העברית בהקשר לכתבי יד עתיקים, כמו "כתר ארם צובה"), אך זה מופיע גם בשיכול אותיות, "צַחַאפַה", שהוא אף כינוי ל"עיתון", כשעיתונאי הוא "צַחַאפִי"… האם היגויה האשכנזי של "צפיחית" – "צַפִּיחעֶס" – הוא שהוליד את כינויה העממי (בלשון סגינהור) של טפיחה על הראש לאחר תספורת, כשם שמרדדים את הבצק?
אנא, העבירי את הערתי לנורית אלרואי!
בידידות, יהודה זיו
כתיבת תגובה