על הביטוי לתהות על קנקנו ועל המשמעות המפתיעה של לתהות פה.
מי שתוהה ובוהה כאילו מביט בלא כלום. לא כלום, ובלשון ספר בראשית: "תוהו ובוהו", הריקנות שלפני בריאת העולם, ועל כך דיברנו אתמול.
חכמי ימי הביניים טבעו את הביטוי "תהה על קנקנו" – עמד על טיבו, מקורו של הביטוי בארמית של התלמוד: "זיל תהי ליה אקנקני" כלומר: לך ותהה לו על קנקנו, ורש"י מסביר שם: "אם יין הוא או החמיץ".\
בארמית וגם בעברית קיבל הפועל 'תהה' את המשמעות של 'בחן'. מכמה אמירות בתלמוד עולה שבתהליך הכנתו של היין נהגו לנקב בקנקן נקב כדי לַהריחו ולעמוד על טיבו. ואולם הרחה כרוכה בהתנדפות, וההתנדפות כמוה כהפיכה ללא כלום, לריק. גם 'תהה' במשמעות זו קשור אפוא בתוהו – ריק.
ובאמת נקב ההרחה נקרא תהי וגם בת-תיהא. "תהה על קנקנו" אפוא, במקורו – הריח בקנקנו, ומכאן: בדק ובחן.
בעברית החדשה הרבו הסופרים להשתמש בניב הזה: "אנו מתחילים כדרך היהודים לתהות איש על קנקנו של חברו: לאן הולך יהודי?" כתב מנדלי בספר הקבצנים, ועגנון שולח מישהו בסיפורו 'הכנסת כלה' "לתהות על קנקנו של הבחור, שבעסקי תורה אי אתה יכול לסמוך על השדכנים."
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה