על גלגולי המילה יפה – מהתנ"ך דרך לשון חז"ל ועד עברית ימינו.
"כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר", כתוב בתלמוד במסכת שבת בדיון על הדלקת נר חנוכה. מדליקים נרות חנוכה בכל שמן שהוא, אבל המובחר שבהם – שמן הזית. "יפין לנר" – ראויים להשתמש בהם להדלקת הנר. המילה 'יפה' משמעה בלשון חכמים – ראוי, מתאים, תקף: "תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעיניים" – אומר רב חסדא בתלמוד.
בתנ"ך 'יפה' פירושו – שיש בו יופי, היפוכו של מכוער. למשמעות הזאת שימשה בלשון המשנה והתלמוד המילה 'נאה', ואילו 'יפה' כאמור – ראוי, מתאים.
בלשון ימינו נשאר השימוש הזה בצירוף 'ייפוי כוח'. 'ייפוי' כאן – מתן תוקף. הצירוף הזה מקורו בימי הביניים, אך הוא מבוסס על הביטוי 'יפה כוחו' – מלשון חכמים. כוח בלשון הזאת משמעותו – תוקף. "יפה כוח פשרה מכוח הדין" – אומר רבן שמעון בן גמליאל בתלמוד: כוחה של פשרה חזק ותקף מכוחה של חריצת דין. וגם היום אומרים: כוחו של כרטיס האשראי יפה לשנתיים. הכרטיסים – כוחם יפה לשבוע הבא.
נראה שבלשון ימינו נתייחד הצירוף "כוחו יפה" להקשרים של תוקף הפג עם הזמן. בלשון חכמים שימושו רחב יותר – בעל תוקף כלשהו, בעל ערך. ו'יפה' בלשון הזאת – ראוי, מתאים: "כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית – מן המובחר".
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה