לשרש ולהשריש, עיקר ולעקור – אותו שורש אבל משמעות הפוכה.
בט"ו בשבט נוטעים עצים ומקווים שהם ישרישו כדי שיוכלו לצמוח. ישריש וגם ישתרש – יכה שורשים.
בספר תהילים נמשל עם ישראל לגפן שה' נטע בארץ כנען. "פִּנִּיתָ לְפָניהָ וַתַּשרֵש שורשיה וַתְּמַלּא אָרץ."
אבל לשורש של הפועל הזה יש גם משמעות הפוכה: לשרש פירושו להוציא צמח על שורשיו מן האדמה. איוב מתאר את העונש שהיה מגיע לו אילו חטא ואומר בין השאר: "אזְרְעה ואחֵר יׁאכֵל וצאצאיי ישורָשו" – היבול שצמח בשדה שלי ייעקר מן השורש.
כאשר פועל נגזר משם יש שהוא שולל את השם.
כך גם הפועל לעקור. הוא שולל את שם העצם 'עיקר'. בארמית עיקר הוא שורש, ובעברית – בלשון חכמים – הדבר החשוב ביותר, הבסיס, ההפך מן הטפל, מן השולי. אבל 'לעקור' – לתלוש צמח מן האדמה עם השורש שלו, עם העיקר.
"עת לטעת ועת לעקור נטוע", אמר קוהלת. התוספתא מגדירה מהו אילן: "כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה מין יָרָק וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן." כל צמח שהעלים שלו יוצאים מן השורש נקרא ירק וכל צמח שעליו אינם יוצאים ישירות מן השורש נקרא אילן.
לשרש ולהשריש, עיקר ולעקור – אותו שורש אבל משמעות הפוכה.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה