על מקור הביטוי וגם על בדְמעות שליש ובכי תמרורים.
מנחם: באולפן מנחם פרי ונורית אלרואי. נורית, "הילדים המאוכזבים בכו בדמעות תנין", אמרו בדיווח עיתונאי – למה התכוונו?
נורית: אכן קשה להבין, כי אלה הם דברים והיפוכם. אילו באמת היו הילדים מאוכזבים לא היו דמעותיהם דמעות תנין, כי דמעות תנין הן דמעות שווא, דמעות לא כנות.
דמעות תנין – ניב בעברית החדשה – שאול משפות אחרות – crocodile tears למשל, באנגלית.
מקורו של הביטוי באגדה עממית עתיקה המספרת שהתנין מזיל דמעות כשהוא צד את טרפו. בימי הביניים נחשבו הדמעות האלה לבכי. האמינו שכאשר תנין פוגש אדם ומצליח לתפוס אותו, הוא בוכה עליו ואחר כך בולע אותו.
מתברר שלאגדה הזאת יש בסיס. אמנם התנין אינו בוכה על מר גורלו של טרפו, אך הוא מזיל דמעות מבלוטת דמע כדי לסוך את 'קרום המצמוץ', מעין עפעף נוסף בעיניו. דמעות תנין הן אפוא הפרשה של חומר סיכה ולא דמעות של בכי.
ובאמת כבר בימיו של שייקספיר היה הדבר ברור, והוא עצמו השתמש בדימוי הזה בשניים ממחזותיו – הנרי השישי ואותלו. וכך כתוב ב'אותלו' בתרגומו של נתן אלתרמן: "לו מדמעות נשים הרתה הארץ היה בכייה מצמיח תנינים."
ועל הילדים המאוכזבים אפשר לומר שבכו בִּדְמעות שָליש, בכי תמרורים. שליש בתנ"ך הוא מידת נפח, ודמעות שליש הן דמעות רבות שנפחן הוא שליש.
דמעות רבות ואמיתיות הן דמעות שליש, ודמעות תנין הן דמעות מזויפות.
מנחם: רוב תודות, נורית אלרואי.
כתיבת תגובה