על מקור הביטוי וגם למה דווקא הריחיים משמשות בו.
"למה קיבלת עליך את התפקיד הזה? הרי הוא יהיה כריחיים על צווארך".
ריחיים בצוואר – עול כבד שרובץ על כתפיו של אדם. הביטוי במקורו קשור בעול הפרנסה של אבי המשפחה: בחור שהגיע לפרקו, שואלים בתלמוד, מה יעשה קודם כול: ילמד או יישא אישה? ומשיבים: "ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה." אחד המתדיינים העיר שעל-פי ההלכה "נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה". ועל כך הגיב רבי יוחנן ואמר: "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?" ר' יוחנן המשיל את האישה לריחיים – עול הפרנסה מוטל על הבעל כריחיים.
ומדוע ריחיים דווקא?
בימים ההם שימשו הריחיים לטחינת תבואה לקמח ולסחיטת שמן מזיתים. אחד מסוגי הריחיים היו שתי אבנים כבדות וגדולות מאוד – השכב, האבן התחתונה, והרכב האבן העליונה, המסתובבת. טוחן הקמח או סוחט השמן היה קושר יצול לצוואר הבהמה ולאבן הרכב, והבהמה הייתה מסתובבת סביב אבני הריחיים ומסובבת את אבן הרכב. בגלל כובדן של אבני הריחיים היה היצול מעיק על צווארה של הבהמה.
היום הטחינה והסחיטה נעשות בלא ריחיים ובלא בהמות, אבל הביטוי חי וקיים ואף התרחב במשמעותו: כל עול כבד, ולאו דווקא עול הפרנסה, משול לריחיים על הצוואר.
כתבה: נורית אלרואי
כתיבת תגובה