על צבר, סברס וסברסים

סברס – מקור השם בערבית. המילונים לערבית חלוקים בשאלת הצורה בערבית ומשמעה, אבל כנראה בהתחלה לצמח האלוורה (אַלְוַי) – קראו צַבְר صبر, ואחרי שהקקטוס האמריקאי עלה לארץ, זה עם הפרי הקוצני, החלו לקרוא לו בערבית צַבְר, כנראה בגלל הדמיון בין האלוורה ובין הסברס – שניהם בשרניים.

היידיש שאלה את צַבְר صبر הערבי, וביידיש החלו לומר סַבּרֶה ליחיד, סברס לרבים. העברית קיבלה את המילה מהיידיש, וקרה משהו חדש בעברית: סברס מציין יחיד (תביא לי סברס אחד) או שם קיבוצי (קניתי סברס – במובן כמה), וכדי לציין רבים אומרים: סברסים. כלומר בעברית נוצרה מילה חדשה שיש בה ריבוי על ריבוי!

השם הרשמי של סברס בעברית הוא צב֫ר, ואותו המילה בהגייה צ֫בר משמשת ככינוי למי שנולד בארץ, מתוך התפיסה שהישראלים קשים ודוקרניים לכאורה מבחוץ, אבל רכים וטעימים מבפנים.