מקריאים לילד סיפור או קוראים לו סיפור? גלו אם מה שלימדו אתכם בבית הספר באמת נכון.
מקריאים לילד סיפור או קוראים לו סיפור, שואלים אותנו.
השואלים זוכרים, אולי, את תיקון בית הספר: קוראים סיפור, לילד לפני השינה, למשל, ולא: מקריאים. ואולם עיון במקורות העבריים שעליהם מבוססת העברית שלנו איננו מצדיק את התיקון הזה.
יש, בלשון המשנה, שני סוגים של הקראה: הראשון – ילד שעדיין מתקשה בקריאה, מקריאין אותו. מה פירוש? קוראים לפניו בקול רם, והוא חוזר על הדברים. מקריאים – מביאים מישהו לידי קריאה. אבל יש עוד הקראה, אף היא בקול רם: "ובשעת ההלל ראשון מקרא את ההלל". מקרא – צורה שכיחה בפי חז"ל במקום מקריא. מקריא את ההלל – קורא את ההלל בקול רם, כדי שישלימו את דבריו או יחזרו עליהם.
ואולם גם בלשון ימי הביניים, וגם אצל הסופרים בני תקופתנו מוצאים 'הקריא' במשמעות 'קרא בקול', ולאו דווקא כשחוזרים על דברי המקריא. ביאליק, ב"אריה בעל גוף" כותב: "אני אקריא לפניך". כמובן, אין שום פְּסוּל באמירה: לקרוא סיפור, גם כשהכוונה לקריאה בקול, אלא שלעתים נוצרת דו-משמעות, ולא ברור אם אָדָם קורא לעצמו או קורא לפני אחרים.
לפיכך גם האומר: 'להקריא סיפור' אינו סותר את מסורת העברית.
כתיבת תגובה