קריאת כיוון

השמות של ארבעת הכיוונים – צפוןדרוםמזרח ומערב – הם שמות עתיקים המופיעים בתנ"ך.

חלק משמות הכיוונים נובעים מנקודת מבטו של האדם שבהקיצו בבוקר נושא עיניו קדימה למזרח – שם עולה השמש. כיוון שקודם הַמצאת החשמל הייתה השמש מקור האור העיקרי – הכיוון העיקרי היה המזרח, ושאר הכיוונים נגזרו ממנו: מימין דרום, משמאל צפון ומאחור מערב. (כדאי להוסיף תמונה)

ונפרש את השמות:

מזרח – כי זריחת השמש בכיוון זה.

בתנ"ך מופיע עוד כינוי למזרח – קֶדֶם, שפירושו לְפנים או קדימה. כאמור, בעבר קבעו את כל הכיוונים לפי המזרח, ולכן כשעומדים בבוקר והפנים למזרח רואים את השמש מקדימה.

מערב – כי בצד זה נמצאת השמש בעֶרֶב.

בתנ"ך מכנים את המערב גם בשם ים, מפני שבישראל הים התיכון נמצא במערב, ובערב השמש נראית כאילו היא שוקעת בים. כמו כן מכונה המערב גם אָחוֹר כי כאשר אדם עומד ופניו אל המזרח הרי אחוריו במערב.

דרום – הפירוש אינו ידוע בוודאות. משערים שיש קשר בין דרום לצירוף דר בָּרוּם שפירושו גר (=דר) במקום גבוה (=רוּם). בצהריים השמש מצויה (= דרה) בנקודה הגבוהה ביותר בשמים (=רום) כשהיא לא נמצאת מעל ראשינו אלא כשהיא נטויה לכיוון דרום.

בתנ"ך יש לדרום עוד שלושה כינויים: נֶגֶב – מפני שבישראל אזור הנגב נמצא בדרום; תימן – מפני שהעיר המקראית תימן (היום – פטרה) שוכנת מדרום לישראל; ימין – מפני שכאשר עומדים עם הפנים למזרח, הדרום נמצא מימין.

במקרא יש פסוק שבו מופיעים יחד שלושה שמות של כיוון זה (יחזקאל כא, ב): בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל-דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל-יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.

צפון – גם פירוש זה אינו ידוע בוודאות. לפי אחד הפירושים השם רומז למילה צָפוּן, כלומר נסתר, והכוונה היא שקרני השמש המגיעות לצפון הן מעטות וחלשות כך שכאילו השמש נסתרת מהצפון. לפי פירוש אחר מכיוון שהשמש לא נמצאת בכיוון צפון, לכן היא צפונה (חבויה) ממנו.

בתנ"ך יש לצפון עוד כינוי – שמאל, מפני שכאשר עומדים עם הפנים למזרח, הצפון נמצא משמאל.

הנה כמה פסוקים שבהם נזכרים השמות השונים של רוחות השמים:

הֵן קֶדֶם אֶהֱלךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלא אָבִין לוֹ. שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלא אֶרְאֶה (איוב כג, ח-ט).

השם מבטיח לאברהם כי: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (בראשית כח, יד).

אגב, הה"א שנוספה בסוף השמות (ים – ימה; קדם – קדמה; צפון – צפונה; נגב – נגבה) נקראת ה"א המגמה. ה"א זו מורה על כיוון, בדיוק כמו אֶל או לְ, ולכן היא מחליפה אותן. נסעתי לירושלים = נסעתי ירושלמיה (הה"א בסוף המילה באה במקום הלמ"ד בתחילת המילה).

היום משתמשים בה"א המגמה במילים מסוימות, הביתה (=לבית), אחורה (=לאחור), החוצה (=לחוץ), פנימה (=לפנים), ועוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: