עם הלשון בחוץ – כוחה של רי"ש!

(לחצו להגדלה)

מגזין תשרי תשפ"ג, גיליון מספר 15

הטור בטקסט "חי" (בכחול – טקסט חדש הוספתי):

שפה חכמה

אף וחוטם הן מילים נרדפות. אף – מילה מלשון המקרא, חוטם –מילה מלשון חכמים.

לא ברור מה גרם למילה חוטם לדחוק את המילה אף בתקופת חז"ל, ומשערים שהסיבה קשורה למשמעות השנייה של אף במקרא – כעס: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן (בראשית ל, ב).

כיוון שהיה צורך לבדל ולהבחין במשמעות בין אף = כעס ובין אף = איבר בפנים, תפסה המילה חוטם את מקומו של האיבר אף.

ואם בחוטם עסקינן, שימו לב למילה הדומה חרטום: גם חרטום הוא מעין "אף" – חרטום הוא החלק הקדמי והארוך-מחודד של הספינה, הנעל או בעל החיים.

"הצימוד" חוטם–חרטום הוא חלק מתופעה מעניינת: רי"ש נוספת למילה ומגוונת את משמעותה. הינה עוד דוגמות כאלה:

• שבט–שרביט: במקור שבט הוא מקל(וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם – שמות כא, כ), וגם שרביט הוא סוג של מקל.
• כיסא–כורסא: שניהם רהיט ישיבה (ובערבית כיסא הוא כֻּרְסִי). אגב, על פי החלטת האקדמיה, היום כותבים כורסה ולא כורסא.
• לקטוע–לקרטע: לקטוע הכוונה לחתוך, וייתכן שיש קשר ללקרטע – להתקדם בדילוגים, במעין קטיעה של ההתקדמות.
• חיפושית–חרפושית: לאחר תוספת רי"ש לחרק הקטן והמעופף, קיבלנו את החותמת המצרית הקדומה שנראית כמו חיפושית זבל.
• דקיק–דרדק: דקיק הוא דבר דק, קטן בעובי, ודרדק הוא ילד קטן.
• קֶצף–קִרצף: יש המשערים שיש קשר – בשתי משמעויות המילים יש "בועות".
• הזנק–זרנוק: שורש ז-נ-ק קשור לקפיצה בכוח וגם לנתינת אות לזינוק (הזניק). הֶזנֵק הוא החלופה העברית לסטארט-אפ, וזרנוק הוא מינור מים עבה שהמים מזנקים ממנו.
• [וראו עוד כ-ס-מ–כ-ר-ס-מ: יחזקאל מד כ; תהילים פ יד]

החלטות שאין הציבור יכול לעמוד בהן

אנו בתקופת בחירות, וזה הזמן לדבר על חידושי מילים בתחום הזה, מבית האקדמיה ללשון שאולי מוטב היה שלא באו לעולם.

לאחר כ-60 שנות מדינה (תשס"ו-2006), חידשה האקדמיה את המילים יחדה ונגדה תמורת קואליציה ואופוזיציה.

יחדה – מהמילה יַחַד; הקואליציה מציינת את המפלגות המקימות יחד את הממשלה. נגדה – מהמילה נֶגֶד; האופוזיציה מציינת את המפלגות המתנגדות לממשלה.

כשחודשו המילים והודיעו על כך בתקשורת, גיחכתי לעצמי מכמה טעמים: מקובל כי מילים בין-לאומיות – שנוהגות ברוב שפות העולם המערבי – והמשמשות שנים רבות בקרב דוברי העברית לא "יגוירו". הרי שנים רבות כל כך משתמשים השכם והערב במילים הללו, ומה הסיכוי של החלופה העברית להיקלט? הדבר שקול להצעה לעברת את רדיו או בנק. כל אדם באקדמיה ללשון יאמר לכם שאם תגיע הצעה לעברת את המילים הללו, היא לא תעבור את מפתן הסף של סף דלת של הוועדה.

לוּ היינו חיים בעידן שבו העברית חשובה לפוליטיקאים (כמו שהייתה לדוד בן-גוריון ולחבריו), היה מקום רב יותר לחלופה העברית. זאת ועוד, איננו חיים בתקופה שיש רק ערוץ מרכזי אחד, שאם הוא משתמש בחלופה העברית יכולה להיות לו השפעה רבה על הציבור. ובאמת, רשת ב והערוץ הראשון (בזמנו) ניסו "לדחוף" את יחדה ואת נגדה, ואולם בערוצים אחרים לא השתמשו בה, והיא לא נקלטה כלל. כרגע המילים יחדה ונגדה משמשות בעיקר בתשבצים.

לא מה שחשבתם

בבית הספר היסודי שבו למדתי, אם מישהו איחר לשיעור ושאל את אחד המורים שאהב "להתחכם" אם הוא יכול להיכנס, אותו מורה היה משיב לו: "אתה יכול אבל אינך רשאי".

לפי אותו מורה, והוא אינו היחיד שחושב כך – יש הבדל בין יכול – המבטא יכולת פיזית, ובין רשאי – מישהו שניתנה לו הרְשות. החלוקה נשמעת הגיונית, אבל היא אינה עומדת במבחן ההיסטורי של הלשון.

במקרא יכול בא בשתי משמעויות: גם יכולת פיזית וגם יכולת רוחנית-מופשטת, כלומר רְשות לעשות משהו.

דוגמות ליכולת פיזית:

אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו (במדבר כב, יא) – אולי אצליח פיזית להילחם ולנצח.

וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת (שמואל א ד, טו) – פיזית הוא לא הצליח לראות.

דוגמות לציון רשות:

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כג, ג) – יכולת פיזית להתעלם מהאבדה יש לכל אדם, אלא שהתורה מזהירה שאין לך רשות להתעלם, אסור לך להתעלם.

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים יז, טו) – גם פה אין מדובר בחוסר יכולת פיזית להמליך מלך נוכרי, אלא שאין רשות לעשות זאת. לֹא תוּכַל = אינך רשאי.

ייתכן שבפסוק וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ) שתי המשמעויות משמשות יחדיו: "פיזית" בן אנוש אינו יכול לשרוד את המעמד כי הוא ימות, וגם אין לאדם רשות להיות במעמד כזה.

שתי המשמעויות של יכול נדדו גם ללשון חז"ל, ובה התחדש גם התואר רשאי, אבל רק לעניין רשות.

מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, לְקַצֵּר אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ, לַחְתּוֹם אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם (משנה, ברכות א, ד). אינו רשאי = אין לו רשות. 

יש היגיון בצורת ההמון

במדור הזה אני מסביר את ההיגיון בצורה לא תקנית שרווחת בציבור, אבל הפעם איני יודע מה ההסבר לתופעה, ואם למישהו מכם יש הסבר – אשמח לשמוע.

שוכר–משכיר: רבים משתמשים בשוכר במשמעות משכיר: "אין לי דירה משלי, אני משכיר דירה" במשמעות שוכר, וגם בזמנים אחרים: "השכרתי רכב" במשמעות "שכרתי רכב".

שוכר–משכיר מתנהג כמו לובש–מלביש – אני לובש משהו, ואני מלביש מישהו אחר. שוכר–משכיר: אני שוכר דירה, ואני משכיר למישהו אחר. לכן כאמור אין לי הסבר לבלבול דווקא בפועל הזה.

הסבר אין לי, אבל סימן (חלקי) שיסייע למתבלבלים לזכור את ההבדל בין שתי הצורות – יש לי: מ"ם הממון. כלומר המילה שמתחילה במ"ם שייכת למי שהממון שלו, ולכן המשכיר הוא שמשכיר לאחרים.

הסימן אינו עוזר מייד בצורות הנטיות כמו שכרתי–השכרתי, ופה יש להעביר לזמן הווה: שוכר–משכיר, או להשוות ללובש–מלביש.

דומים אבל שונים

נוכַח – התברר, השתכנע.

למשל: הוא נוכַח לדעת שהוא צדק.

השורש י-כ-ח, ולכן ההגייה היא נוכַח כמו נולַד – שורש י-ל-ד.

נוכֵחַ – נמצא.

למשל: התלמיד נוכֵחַ בכיתה.

פה השורש נ-כ-ח, ולכן נוכֵחַ כמו פותֵחַ – שורש פ-ת-ח.

מה דעתך על אלה?

עם הלשון בחוץ – שתי פעמים או פעמיים? מתבלבלים בין שוכר ובין משכיר – קבלו סימן לזכור! עיצורים משותפים גזרו ושמרו: טיפים לכותבים המתחילים (ג)