הברכה המקובלת ביותר בחיי יומיום היא ברכת שלום, שבה נפרדים ממישהו או מקדמים את פניו – ואין לה דבר עם השלום שהוא היפוכה של המלחמה. כאן, כמו שאומר בן-יהודה במילונו, "שלום הוא מצב טוב ובטוח ללא נגע וסבל, וזאת הוראת השורש בכל השפות, ואין שלום ממלחמה אלא אחד משימושי המילה". ובאמת, המקרא והמקורות מלאים שימושים במילה שלום, בלי שום קשר למלחמה. הברכה "ואתה שלום, וביתך שלום וכל אשר לך שלום" מופיעה בספר שמואל. וכיוון שחיים ומוות ביד הלשון, צריך להיזהר היטב בברכה, כפי שמספרת המשנה: "הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום, עלה (משה) והצליח. דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום – הלך וניתלה… הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום".
מצוידים ב"הליכות ונימוסים" אלה, ראוי שנדע כי הפועַל לָחֲם (ומכאן מלחמה) פירושו פחד ואיום שכמובן מנוגדים לביטחון (שהוא השלום). להשלים, פירושו לא רק למלֵא, כגון להשלים שורת מספרים, אלא גם שם הפועל של להסכּין עם משהו, להסתגל. על יושבי העיר גבעון נאמר במקרא "וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל ויהיו בקרבם". חוקר הלשון קליין רואה במילה הארמית שֵלָה (במובן של היה נינוח, רגוע) את שורש המילה העברית שלום. שלה מתייחס לשונית לשלום, כמו שעֶריה מתייחס לעֵירום. וגם: הִשְלָה הוא מי שהביא לתקווה כוזבת. ואותו שורש הוא גם המקור למילה שָלֵו (וגם שלווה) ומכאן "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָים יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" בספר תהלים.
השלום באזורנו המסוכסך הוא חמקמק גם מן הבחינה הלשונית. חוקרי הלשון יאמרו לכם שלא בכדִי: אנחנו מדברים על שלום – ושכנינו על דברים אחרים. אמנם, הם מברכים בסלאם עליכּוּם, אבל ההסדר המדיני איתנו – ועם כל מי שאינו מוסלמי – איננו של סלאם, שלום מלא, אלא "סוּלְח", השלמה עם היריב הלא-מוסלמי עד לשעת כושר, מעין שביתת נשק שאינה מוגבלת בזמן. ואולי אפילו לא סולח אלא רק הוּדְנה מוגבלת בזמן, או תהדייה שהיא רגיעה בלבד.
אגב, האיטלקים של המאה ה-15 לקחו את ה"סלאם עליכום" – והפכו אותו למילה איטלקית כשרה salamelecco שפירושה מחווה, איחול, קידה מוגזמת בטקסיותה.
ועכשיו, שהשלמנו את הפסיפס המזרח תיכוני והכל בא על מקומו בשלום (לפחות מבחינה מילולית…) מעניין לראות מה אומרים בני העמים האחרים. peace האנגלי, ומילים הדומות בכל לשונות אירופה כמו paix בצרפתית, pace באיטלקית ו-paz בספרדית (שחצתה את האוקיינוס והגיעה למשל ל- La Paz בירת בוליביה) הן כולן נגזרות של pax הלטינית. גם במקור האירופי יש התייחסות גם למובן של היפוכה של מלחמה, וגם של שקט ורווחה. ה-pax הקדום נספח לא אחת ל- Pax Romana, השלום כפי שהכתיבה אותו האימפריה הרומית, שהועתק עם השנים ל-Pax Americana, כי השפה הרי מתאימה את עצמה לאימפריה השלטת. Pax היתה גם אלילת השלום במיתולוגיה הרומית – והיא גם שמה של ברכה בקרב מאמיני הכנסייה הקתולית (בשמה המדויק: נשיקת אהבה), והגלגול הכי רחוק מזה הוא שסוכני נסיעות ומלונאים כותבים pax במקום passengers (בדקו את כרטיס הטיסה שלכם ותמצאו זאת), בלי שאיש נתן הסבר טוב לנוהג זה.
השלום קשור לשונית ועניינית לחוזים, שהם סימן להבנה – pact באנגלית.
הזכרנו את השלום שחצה את האוקיינוס: הוא אמנם חצה את האוקיינוס האטלנטי, אבל מגלה היבשות מגֶלַן קרא לים הגדול האחר שחצה "האוקיינוס הפַּסיפי" (בעברית: האוקיינוס השקט) משום שמצא אותו יותר נוח ושוחר טוב.
Pacifici Alfonso היה ממנהיגי הציונות האיטלקית בתקופת הפאשיזם ולפי הוויקיפדיה:'"הנביא של היהודים', כפי שכינה אותו מוסוליני, האיש שהשפיע על דור שלם של יהודי איטליה". ואם מותר לסיים בנימה אישית, זהו אח של סבתא של כותב שורות אלה. תארו לעצמכם את הסבתא שלי מנסה להסביר למישהו איך מאייתים בעברית את שמה: בִּיצֶ'ה פַּצִ'יפִיצִ'י…
כתיבת תגובה