על מקור המילים: נשיא, נגיד, משא, משאית, תשואה, השאה, משאת, נשיאים (עננים), נושא, משוא, מושא, פרוז'קטור, מקרן, ז'טונים.
האם באופן סובייקטיבי, נָשׂיא שהתחתן כפוף לחוקי התחביר? התשובה, או לפחות הקֶשֶר בין המילים שבשאלה, יתבהר בהמשך.
הכל מתחיל ולא נגמר בשורש נ-שֹ-א, שעניינו הרמה, הבאה לגובה, נשׂיאה. ממנו קיבלנו את הנשיא שפתח את הדברים, מפני שהוא מוּרם מעם. גם נָגִיד (כמו זה של בנק ישראל) שואב את שמו מאותו רעיון, שכן הוא נמצא מעל, מִנגד. ויש מי שגורס כי שתי המילים מקורן לא במיקומו היחסי של האיש אלא במעשיו: נגיד הוא דּוֹבֵר, מלשון מי שמַגיד את הדברים – וגם נשיא, לפי אותה דעה, הוא דובר, כי הוא נושא (מֵרים) את דברו. הקשר הזה בין השורש נ-ש-א לאמירה של דברים הוא רחב מאוד, למשל בעשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". מַשָּׂא הוא אחד הכינויים לנבואה, בדרך כלל כזו המתקשרת לפורענות, והוא מופיע הרבה בספרי הנביאים. אצל אחד מהם הוא מחובר למילה דָּבָר: "מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי". מעניין, שהמוסף הספרותי של העיתון "דָּבָר" (את השם נתן לו ח"נ ביאליק) נקרא "מַּשָּׂא".
המשא כבד מנשוא, וככזה הוא מופיע בצירופים רבים מאוד: מן הוותיקים מאוד כמו נוֹשֵׂא, שהיה כינוי לחמור או לגמל, שנושאים אנשים, ובגמרא: "וייקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם" – ועד הנגמ"ש שהוא נושא-גייסות משוריין, המַשָּׂאִית וגם נושֵׂאת-המטוסים. הצירופים המודרניים ביותר הם דווקא מתחום הכלכלה והכספים: תְּשׂוּאָה של ניירות-ערך היא מונח מקובל מאוד, וקצת פחות ממנה הַשָּׂאָה (מיקסום, הרמה לגובה מרבי) של רווחים.
על המרגלים שחזרו מן הארץ ובידם אשכול ענבים גדול נאמר "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (מה שמתקשר היטב מבחינת המשקל והמשימה הזוגית גם למקורה של המילה נישואים…), ולפי המדרש מי ידע זאת טוב ממנהיג האומה: "בשעה שנתמנה משה על ישראל אמר להן: איני יכול לישׂא את מַשָּׂאֲכֶם לעצמי". ומאז, אנחנו נושאים את ליבנו למי שיעשה זאת, ונושאים כפיים בתפילה למנהיג שינהג ללא משׂוא-פנים ולא ייאלץ לשאת חרפתו, ושאנחנו לא ניאלץ לשאת קינה על הדברים שעשה, ועוד ועוד. אפילו מַשְׂאֵת (תרומה, כזו שנושאים, מרימים אותה, בדומה למַשּׂוּאָה שהיא עמוד-עשן שמתרומם) אנחנו מוכנים להרים – ובסוף מה? נשׂיאים ורוח וגשם אין, ובמקרה זה, נשיאים רק ברבים, והם אדים עולים, מתרוממים, עננים.
זהו אם כן הנושא – והוא כמובן גם מאותו שורש לשוני, וכמוהו גם הנָשׂוּא והמוּשָׂא, כולם מאבני היסוד של התחביר. מקבילו האנגלי, ה-subject, לא הֵחֵל את דרכו כמושג תחבירי, ובא מן הלטינית sub (מתחת) + iacere (להשליך), והפירוש היה להכְפּיף. subject הוא גם נתין, כָּפִיף, כפוף ל-. גם בהתפתחות של האנגלית והלשונות האחרות, המקור היה הכפָּפָה של אדם או מדינה, ואילו התחום התחבירי וקביעת החלק העיקרי במשפט (זה שנושֵׂא אותו! זה שניצב למטה, ביסוד הדברים), הוא מאוחר יותר, וכמוהו גם יצירת שם התואר סובייקטיבי. ועוד הֶקשר מעניין: ject שבסוף המילה subject, להשליך, כאמור מן הלטינית iacere, להשליך – הוא אותו jet של מטוסי-סילון, מן הצרפתית הנגזרת ממנה jeter, להשליך. מנוע המטוס פולט או משליך לאחור את סילון האוויר, ובכך דוחף אותו קדימה. מכאן גם project שהוא תוכנית, כזו שמושלכת קדימה, גם פּרוזֶ'קטור שהוא זרקור וגם מקרֵן השולח קדימה את התמונה, וגם projectile, שהוא טיל באנגלית. מהמרים שכל זה נכון? כדאי שתטילו את הזֶ'טוֹנים שלכם לשולחן ההימורים – כי גם ה-jeton הצרפתי בא מאותו מקור של jeter, להשליך. זה אובייקטיבי לגמרי, כמובן מאותו שורש, וזה ממש לא בסיס למשָּׂא-ומתן!
כתיבת תגובה